רחל אמנו מצילה חיים בלהבות רוסיה

.

אני רוצה לספר לכם סיפור מיוחד במינו. אותו סיפר אברך שיצא לשליחות קירוב ברוסיה.

חמש שנים מהחתונה שלנו עברו – מתחיל האברך לגולל את הסיפור המופלא – ועדיין לא זכינו להיפקד בפרי בטן. הצער שלנו היה אינסופי וכמעט בלתי נסבל. חיפשנו משהו שיעסיק אותנו במשך כל היום כדי שלא יישארו לנו זמן לחוש את הבדידות ולחוות את הריקנות הצורבת בבית.

ואז הגיעה אלינו ההצעה לטוס לאחת העיירות ברוסיה שם ממתינה לנו קהילה מתגבשת שיש לדאוג לה לכל הצרכים הרוחניים. ההצעה הגיעה בדיוק בזמן ובעצת רבותינו השבנו לה בחיוב. כך מצאנו את עצמנו בעיירה קפואה ומרוחקת פיזית ורוחניות ברוסיה באזור העיר ורונז'. אך תוך זמן קצר הצלחנו ב"ה להפיח רוח חיים בקרב היהודים שם והאזור כולו.

 

בת יחידה אחרי ציפיה ארוכה

והנה הפלא ופלא לא עברו יותר משנה וחצי מאז הגענו לשם זכינו ב"ה שגם משאלתינו הישנה תיענה וב"ה זכינו לחבוק בת למזל טוב.

אפילו שלכאורה יכולנו לסיים את השליחות, לא עשינו את זה. הרגשנו שהיהודים שם זקוקים לנו כאויר לנשימה, ונשארנו כך עד היום, למשך כ-9 שנים. אבל מאז לא זכינו לעוד ילדים.

לפני שנתיים גילו אצל הילדה היחידה שלנו שהיא סובלת מסכרת נעורים ל"ע. למי שלא מכיר, והלוואי שאף אחד לא מכיר. סכרת נעורים זוהי מחלה קשה שיכולה לגרום לאי נעימויות רבות, ואפילו למוות ח"ו, ועל החולה בה להצטייד תמיד בתרופת האינסולין, ובכל פעם שרמת הסוכר חורגת מהנורמה עליו לקבל מנת אינסולין ע"מ לאזן את רמת הסוכר בדם.

כיום המציאו פטנט שנקרא "משאבת אינסולין" זהו מכשיר שהחולה בסוכרת נושא אותו על גופו והמכשיר מחדיר את החומר אל הגוף באמצעות לחיצה על שלט. גם בתי הוזקקה לשאת על גופה את המשאבה הזו. ותמיד דאגנו להצטייד בכמות מספקת של תרופת האינסולין.

 

השריפה הענקית: "המשטרה פוקדת לעזוב את הבית"

ואז – מספר האברך – הגיע לרוסיה גל חום אדיר, שרוסיה לא ידעה כמוהו זה 150 שנה. הטמפרטורות טיפסו והגיעו כמעט ל40 חום. הרוחות החזקות והחמות שנשבו גרמו לדליקות ענק ביערות העד של רוסיה. לרוע המזל פרצה גם באזור שלנו דליקה ענקית וכוחות הצבא והמשטרה פקדו עלינו לעזוב את הבית.

אוטובוסים מיוחדים המתינו לנו במרכז העיירה, והתבקשנו לארגן לנו ציוד נחוץ והכרחי, ותוך שעתיים עלינו להיות על האוטובוסים. כמובן שהלחץ והבהלה היו גדולים. העשן והפיח כיסו את השמים וחדרו לריאות. הסתובבנו עם מטליות ומסכות של מנתחים על הפה והאף. התחלנו לארגן מזוודות, לא ידענו לכמה זמן אנו נוסעים. והאם הבית יישאר בשלמותו כשנחזור. מאות בתים וכפרים נשרפו מידי יום.

לקחנו איתנו את כל דברי הערך ואת כל מה שחשבנו שנצטרך לו במהלך השבועות הקרובים. כמובן שלא שכחנו גם את מלאי האינסולין שאיתנו. וכך יצאנו שלושתנו אל האוטובוס. נסענו במשך שעתיים ובסופם מצאנו את עצמנו בפתחו של בית ספר ישן. בעיירה שאפילו את שמה התקשיתי להגות. אבל כאן לפחות האויר היה נקי מפיח.

הורו לנו להתארגן כל משפחה בחדר אחר. והבטיחו שתוך זמן קצר יספקו לנו מזון. פתאום קלטתי באיזה 'ברוך' נפלתי – אין לנו מה לאכול! אין לי כאן שום אפשרות להשיג אוכל כשר!!

ואכן, לאחר כמה שעות הביאה הרשות המקומית ארגזים מלאים עם מוצרי מאכל שונים, אך שום דבר כמובן לא היה כשר. בלית ברירה אכלנו רק פירות וירקות. מרוב בלבול ולחץ שכחנו שבשביל הילדה שלנו זה עלול להיות מסוכן.

היא היתה עייפה ורעבה, והיא אכלה כמות מכובדת של פירות. תוך זמן קצר התחלנו לראות סימנים של עליית סוכר, פתאום תפסנו ומיהרנו ללחוץ על השלט שמזריק אינסולין. אלא שכאן חיכתה לנו הפתעה לא נעימה האינסולין לא השפיע!

בהתחלה לא הבנו למה זה לא משפיע. וניסינו להשתמש בערכה הידנית של הזרקת האינסולין. אבל גם זה לא השפיע. עד שנזכרנו מה שהזהירו אותנו הרופאים לפני שנים. שטמפרטורות חום קיצוניות עלולות להפיג את השפעתו של האינסולין לחלוטין!

מאחר וגרנו ברוסיה הקרה והקפואה בדרך כלל, לא היינו צריכים כמעט אף פעם לשמור על העניין. אבל עכשיו, החום הקיצוני והכבד שרר בכל מקום, בבית הספר כמו ברוב המקומות ברוסיה אין מזגנים, שכן כמעט ואין צורך בהם במשך השנה. וכך יצא כל מלאי האינסולין שברשותנו מכלל שימוש.

מה עושים עכשיו?

 

סכנת חיים כל רגע

ידענו שאם לא יהיה לנו אינסולין תוך זמן קצר הילדה היחידה שלנו עלולה להיות בסכנת חיים ממש. רמת הסוכר כבר עמדה על 270 והיא טיפסה ועלתה כל הזמן. הילדה שלנו שכבה חצי מעולפת על ספסל בכיתה. שפתיה יבשות ופניה הולכות ומלבינות. ואני אנא אני בא.

ניסיתי לצעוק לעזרה, מעט הגויים שנענו ניסו לפנות לשירותי החירום, אבל צוותי הרפואה כולם היו עסוקים בטיפול באלפי הנפגעים באיזורי הדליקות, והרופא היחיד בעיירה לא ידע מה זה אינסולין בכלל…

היינו בלחץ נוראי, הילדה שלנו הלכה ודעכה לנגד עינינו הסוכר טיפס ועלה כל הזמן. וידענו שתוך זמן קצר מדובר במצב של חיים ומוות ח"ו.

פתאום נזכרתי בועד הרבנים.

התקשרתי מיד ותרמתי 1000$ וביקשתי שיתפללו עליי. תוך כדי שאני מדבר איתם צועקת לי אשתי: תבקש מהם שישלחו עכשיו מישהו להתפלל בקברי הצדיקים…

העברתי את הבקשה שלי לפקיד. והוא אמר שאמנם מתקיימת בימים אלו תפילה מידי יום ביומו ב13 מקומות קדושים, הוא יכול להעביר את השם של הבת שלי, אבל הוא מעריך שהשם יגיע לידי השליחים רק מחר, אין לו קשר ישיר איתם. יש צוות מיוחד שמטפל בענינים הללו . והם כבר עזבו את המשרד.

 

שיחה משולשת: השליח בקבר רחל – האמא המפוחדת ברוסיה – המוקד של ועד הרבנים

הסברתי לאשתי את המצב והיא התחילה לבכות בהיסטריה. המוקדן לא ידע מה לעשות. הוא רצה לעזור בכל מאדו, אבל קצרה ידו מלהושיע. פתאום אומר לי הטלפן "רגע יש  לי רעיון!" במקרה אני מכיר את השליח שמתפקידו להתפלל בקבר רחל. אני אברר את המספר שלו ואני אתקשר אליו לבדוק מה קורה".

אחרי כמה דקות חוזר אלי המוקדן ומבשר לי בשמחה, שחברו השליח לקבר רחל, נמצא ברגעים אלה בדרכו לשם, ואם אני רוצה אני יכול להתקשר אליו ישירות ולספר לו במה דברים אמורים. כמובן שהתקשרתי, הוא שמע את הסיפור והזדעזע, הוא אמר שבמקום לנסוע באוטובוס הוא ייקח מונית כדי להגיע לשם במהירות.

תוך מס' דקות הוא כבר היה שם. וכך עם כשאנו עדיין על הקו הוא הגיע עד הציון של ה'מאמע רחל'. עיניה של אשתי דמו לשתי נחלי מים. היא צעקה דרך הטלפון: "מאמע רחל' את יודעת מה זה להיות עקרה, את יודעת כמה חיכיתי לילדה הזאת, תעשי משהו, תקרעי רקיעים, שלא יקחו אותה ממני… אני מבטיחה לך, שאם את תפעלי בעד הילדה שלי, אני אעזור גם לילדים שלך, דרך ועד הרבנים, ואני אתרום בל"נ הוראת קבע של 300 ש"ח בחודש!"

היא בכתה משם, והשליח במרחק אלפי ק"מ בכה משם. וכך התנתקה השיחה.

רגע אחרי כן, אני רואה על הצג את מספרו של גריגורי, כיום הוא כבר גרשון, אחד הבחורים שהתחזק והתקרב לאבינו שבשמים על ידינו. למרות שעבר לגור בעיר אחרת הוא היה מתקשר אליי לעיתים קרובות להתייעץ בנושאי אמונה, השקפה או הלכה. רציתי להתעלם מהשיחה, אך ברגע הבא החלטתי לענות לו, אמרתי לו מיד שאני לא יכול לדבר כרגע. כי אני פה במצב חירום. הוא נבהל ושאל מה קרה סיפרתי לו בקצרה מה שקורה. והוא כמובן לא רצה להפריע ואמר שהוא ינסה אולי לעזור.

עברו עוד עשרים דקות מטריפות דעת. רמת הסוכר בדמה של ביתנו היחידה כבר עמדה על 400 שזה כבר מצב ממש מסוכן, ידענו שאם לא נקבל אינסולין בזמן הקרוב מאד, נישאר שוב זוג חסרי ילדים…

ניסינו להתקשר לכל מי שיכולנו ללא הועיל. פתאום אנחנו שומעים רעש מחריש אוזניים מהרחוב. של אופנוע חדיש ומשוכלל. תוך דקה וחצי גילינו בפתח החדר בחור מגודל עם קסדה על הראש, ומתחת למעיל העור השחור הוא מוציא לנו שקית ניילון צפים קוביות קרח וביניהם  – – –

חמישה מזרקי אינסולין!!!

היינו בהלם. אבל עד מהרה התעשתנו ודבר ראשון הזרקנו לילדה את המנה שהיא זקוקה לה. ותוך דקות היא שבה לאיתנה.

דמעות של אושר אינסופי זלגו מעינינו, וניסינו לברר את פשר הדבר. מסתבר שאותו אופנוען הוא חברו הוותיק של גרשון, והוא מתגורר באחד הכפרים הסמוכים. לפני כעשרים דקות – הוא מספר – קיבלתי שיחת טלפון מגריגורי – גרשון והוא מבקש ממני להשיג בכל מחיר מזרקי אינסולין לאדם שהוא חייב לו את חייו.

במקרה אמי היא גם חולת סכרת, לקחתי מיד כמה מזרקים ושעטתי לפה במהירות האפשרית.

אבל כאן זה לא נגמר. האופנוען מתברר, עוד לא סיים את תפקידו. הוא סיפר שאחיו בדרך עם אוטו גדול בשביל לקחת אותנו אל הבית שלו. אחרי חצי שעה הוא העמיס אותנו עם המזוודות על הטנדר הישן והוביל אותנו אל ביתו.

אחרי כמה שעות הגיע גרשון אל בית חברו כשהוא מצויד בשפע אוכל כשר כיד המלך. ולאחר ששבענו ונחנו הוא העמיס אותנו שוב, הפעם על הרכב שלו, ולקח אותנו אל ביתו, שם התארחנו עד שחלפה הסכנה.

מכל הסיפור הזה ראיתי שאין כמו דמעות של אמא בשביל להביא ישועה מיידית. הדמעות של אשתי, עם הדמעות של רחל אמנו והדמעות של אלפי עניי ועד הרבנים הם אלו שהצילו את חייה של הבת שלי.

 

שלחו כעת את שמותיכם ותזכו לתפילה יום-יומית של שליח ועד הרבנים בקבר רחל >>>