פתאום לא צריך דרכון לאמריקה - סיפור ישועה - ועד הרבנים

פתאום לא צריך דרכון לאמריקה

שלוש הקומות של ביתנו הגדול בבורו פארק מלאות ארגזים בצפיפות. ערימות של קרטונים חומים נישאים כמעט עד לגובה התקרה. אנחנו, ההורים לבית פרלשטיין ושתי הבנות המתוקות חיה-שיינא ומרים-הדסה מסתובבים נרגשים בין החדרים, עורכים בליבנו פרידה נרגשת לכל פינה בביתנו המוכר והאהוב ומשתדלים להתגבר על צער העזיבה. בכל אופן, זוהי זכות גדולה: עולים לארץ הקודש!!!

הורינו- גם שלי וגם של אשתי, חיים בחוץ לארץ מיום היוולדם, הוריהם הגיעו לארצות הברית לאחר השואה האיומה והשתקעו בה.

ואני- משום מה נמשכתי לארץ הקודש. מאז שהייתי ילד חלמתי להגיע אליה, ואולי אפילו לגור קרוב לשכינה.

ערב אחד, כחצי שנה לפני שסיימתי את הישיבה קטנה, נגשתי להורי. "אבא, אמא, אני שוקל ברצינות לטוס בשנה הבאה ללמוד בארץ ישראל."

אמא הביטה בי כלא מאמינה. "תטוס מעבר לים לכל כך הרבה זמן? תהיה לבד? אין לנו בכלל משפחה שם ואתה לא מכיר אף אחד. מי ידאג לך? בשום אופן לא אפקיר אותך כך!" הכריזה נחרצות.

אבא שתק אבל ממבע עיניו היה נדמה לי כי רעיוני לא מופרך בכלל. "נשקול את זה." אמר לבסוף ופנה לאמי: "יש בישראל ישיבות שמיועדות לחוצניקים. הרבה בחורים מגיעים לשם מכל העולם."

בזאת נחתמה השיחה, ואני קיוויתי והתפללתי שהורי יסכימו. הרגשתי שהמקום שלי הוא בארץ ישראל, רציתי לגדול באוירה של תורה ויראה, והרגשתי שבארץ ישראל זה המקום הנכון בשבילי.

שבועיים חלפו עלי במתח. ניסיתי לרחרח, לרמוז להורי שאני מצפה לתשובה. ניסיתי להעלות את הנושא בדרכים עקיפות וישירות, אבל אף פעם לא קיבלתי תשובה ברורה. ואז פתאום ללא כל הודעה מוקדמת. באמצע סעודה שלישית, לעיני כל האחים, הכריז אבא בחגיגיות: "אתם יודעים? חיים נוסע ללמוד בארץ הקודש!"

ניתרתי ממקומי. לא האמנתי למשמע אוזני."הו! אבא! אמא! אתם מרשים לי? תודה! תודה! תראו שלא תתחרטו על כך!" אחיי הביטו בי בהערצה ואני כבר ראיתי את עצמי בחור ישיבה מצוינת בארץ ישראל..

החודשים עד תחילת הזמן חלפו עלינו בהכנות קדחתניות: רישום לישיבה, הסדרי דרכון וכרטיס טיסה, ובעיקר- מסע רכישות ענק שערכה אמי. היא קנתה כל מה שרק עלה על דעתה שאולי אי פעם אצטרך, החל מאינספור זוגות גרביים וכלה בקרש גיהוץ קומפקטי. "איך אסחוב את הכל?" צחקתי. "צריך להזמין בשבילי מטוס פרטי!"

חמש שנים מתוקות למדתי בארץ ישראל. הייתי בישיבה בירושלים, במרחק הליכה של חצי שעה מהכותל המערבי. כה אהבתי לקום באשמורת הבוקר, לצעוד בסמטאות העתיקות של הרובע היהודי ולהתפלל ותיקין בכותל המערבי! הלימוד בארץ ישראל היה כה ערב, האוויר מחכים וכל שניה תענוג רוחני.

חמש השנים הנפלאות חלפו כמו חלום והגעתי לפרק "האיש מקדש". התארסתי בשעה טובה ומוצלחת עם בחורה טובה ויראת שמים מאחת המשפחות החשובות בבורו פארק. כשהצדדים החלו לדון היכן נגור התאכזבתי לשמוע כי גם הוריה וגם הורי סבורים שלא כדאי לזוג צעיר לגור כל כך רחוק מהמשפחה. "זוג צעיר צריך להתפנק!" אמרה אמי. "אתם עוד לא יכולים להתמודד לבד בארץ לא מוכרת, שפה חדשה ומנטליות שונה לחלוטין."

את האמת, הסכמתי הפעם, במיוחד שארוסתי כמעט לא ידעה מילה בעברית. אבל הבטחתי לעצמי שיום יבוא ואני אחזור לארץ ישראל, ולתמיד!

חלפו עברו ארבע וחצי שנים מחתונתנו, הקב"ה חנן אותנו בשתי ילדות מקסימות, והנה –  חלומי מתגשם. אנחנו עולים לגור בארץ הקודש, קרוב לשכינה, לתמיד!

שכרנו דירה בירושלים בשכונה של הרבה אמריקאיים כמונו. את הרהיטים החלטנו לא לסחוב איתנו-"נקנה חדש בארץ ישראל." אמרה אשתי. "הבתים שם יותר פשוטים וקטנים והרהיטים האמריקאיים לא יתאימו." מכרנו אותם. קיפלנו את כל הבית לתוך ארגזים, הנפקנו דרכונים ורכשנו כרטיסי טיסה והנה—אוטוטו אנחנו הופכים להיות יושבי ארה"ק!!

נגררנו עם מזוודות ענק לשדה התעופה. בני המשפחה ליוו אותנו בדמעות. "אז אתם נוסעים לתמיד!" נגבה אמי דמעות סוררות. "אני לא אפסיק להתגעגע אליכם!" אמרה ונשקה שוב ושוב את חיה שיינא ומרים הדסה.

ארץ ישראל קידמה את פנינו חמה ושטופת שמש. השמים היו צחים מענן ולבי קל כנוצה. כמעט רציתי לכרוע ארצה ולנשק את רגבי אדמת הקודש כמו שעשו אבותינו בעלותם ארצה… אחרי סחבת אינסופית בשדה התעופה עלינו על מונית גדולה עם כל המטען והפלגנו ירושלימה, אל הבית החדש שלנו בעיר הקודש.

כשהגענו לכתובת שהיתה בידינו הביטו בו הבנות בבניין בהשתאות: "בית של חמש קומות! איזה בית ענק יהיה לנו!"

"למה הן משתוממות?" שאלה אותי אשתי. "בבורו פארק יש בניינים הרבה יותר גבוהים!" פתאום הבנתי את הטעות שלהן. עד עכשיו גרנו בבית פרטי בן שלוש קומות, והן חושבות שגם הבניין הזה הוא בית פרטי… הם לא העלו על דעתן, שאנחנו הולכים להצטופף בבנין הזה עם עוד 19 משפחות גדולות פי כמה מאיתנו…

דירתנו החדשה לא דמתה במאום לבית באמריקה. הרבה יותר ישנה, הרבה יותר קטנה, הרבה פחות יפה… ברז אחד נזל והנורות היו חשופות ופשוטות. אבל על הכל חפתה ההרגשה המרוממת של "ארץ ישרואל".

לא אסתיר, היו קשיים רבים. הבנות לא ידעו את השפה וזמן ארוך הלכו לגן בחוסר חשק וחזרו עצובות. אחר הצהריים ברוך ה', היה להן חברות חוצניקיות בבניין, איתן יכלו לשחק ולתקשר. אולם הבנות היו דוקא החלק הקל, תוך פחות מחודש, השתלבו נהדר גם בגנים ושבו מידי יום מלאות חוויות וסיפורים. אני נכנסתי לכולל שכונתי וניצלתי כל דקה של לימוד באוויר המחכים של ארץ ישראל.

רק לאשתי היה קשה זמן ארוך מאד. היא לא מצאה עבודה שהתאימה לה, והשהות הממושכת בין כותלי הבית הקטן והפשוט שלא הורגלנו אליו העכירו את מצב רוחה. היה גם את הקושי הכלכלי שנוצר עם הוצאות המעבר והעדר ההכנסה הקבועה שהייתה מעבודתה בבורו פארק. רוב ההתמודדויות עם ההצטמצמות בחיי היומיום נפלו עליה. היא התאמצה מעבר ליכולתה להכין מטעמים מחומרי גלם פשוטים ולמצוא מכירות זולות לביגוד המשפחה. אבל גם זה ברוך ה' הסתדר לבסוף. ברוך ה' נמצאה לנו עבודה במשרד שהיה זקוק נואשות לדוברת אנגלית והם חיפשו בדיוק "חוצניקית" כמוה.

רק הגעגועים העזים למשפחה שבניכר העיבו על שמחתינו. בשבתות לא היה לנו אצל מי להתארח, היינו סועדים קבוע רק בבית. בחגים חסרו לנו הביקורים המסורתיים אצל הסבים והסבתות. שמענו מרחוק על הולדת ילד נוסף במשפחה, על בר מצוות שלא יכולנו אפילו לקפוץ לאחל בהן מזל טוב, על פדיון הבן שערך אחי הקטן… היה לנו ממש קשה, אבל הסכום העצום לטיסה הלוך ושוב, היה בגדר חלום בלבד.

ואז יום אחד הגיעה השמחה גם אל ביתנו. תינוק חדש וחמוד נולד לנו.

"שלום וברכה" ענה לי קול עמום מעבר לאוקיינוס. "אמא? מגיע לנו מזל טוב! בן!" "הו! מזל טוב! חסדי ה'! מתי אוכל לראות את הנכד החדש?" התרגשה אמי ולא ידעה כי היא נוגעת בנקודה כואבת מאד. אכן, מתי תזכה אמי לראות את התינוק המתוק, הבן שנולד לאחר שתי בנות? הרהרתי בצער.

גם לאשתי היה קשה מאד. דוקא עכשיו יותר מתמיד היתה צריכה את הכתף התומכת של אמה. היא היתה מלאת דאגות: מי ישמור על הילדים כשהיא בבית החלמה? מי יעזור לנו בארגון העניינים הטכניים של "שולעם זוכער" וברית? היא השתוקקה שאמא שלה תבוא להיות לידה בתקופה הזו אולם היה זה בלתי אפשרי.

דווקא אז גילינו את האחדות המופלאה והעזרה ההדדית של יהודי ארץ ישראל. השכנים פנו אלינו בשמחה וביקשו לארח את הבנות בזמן שאשתי שהתה בבית החולים.

חבריי מהכולל שמחו בשמחתי כאילו להם נולד תינוק. "אתה- תדאג רק לאשתך ולילדות." הם הודיעו לי חגיגית. "השמחה הזו היא שלנו, עד הפרטים הכי קטנים." הם סייעו לי להשיג מוהל מומחה וירא שמים חברים נוספים התגייסו לארגן את כל עניני ה"שולעם זוכער" והברית, החל מבישול הארבעס וקניית פיצוחים וכלה בעריכת השולחנות באולם בית הכנסת שם נערכה הברית.

כשנכנסנו לאולם בית הכנסת היינו המומים. השולחנות ניו ערוכים בכלים נאים ובטוב טעם, מגוון מכובד של סלטים הונחו בתוך כלים מעוצבים. מנות ערבות הוגשו בזה אחר זה בשפע עצום. כל נשות הקהילה שלחו ממעשה ידיהן לשמחתנו.

התרגשנו כל כך. לא ידעתי למה מגיע לי כל הטוב הזה. בסיום הברית נעמדתי ואמרתי כשדמעות בעיני: "אני מודה לכולכם. אין לי מילים לתאר את שמחתנו בשעה שנכנסו וראינו את הברית היפה שטרחתם להכין עבורנו."

שמחת הברית היתה מרגשת אבל כמעט העיקר היה חסר בה: לא היתה בכלל משפחה. לא סבא, לא סבתא, לא אחים גיסים ובני דודים. דווקא ברגעים הכי שמחים, התבלט ביתר שאת היעדרם של בני המשפחה. נכון, היה קשה, אבל אחרי הכל עדיין היה שווה כל מחיר כדי לזכות לגור בארץ ישראל. לתינוק הקטן קראנו בן-ציון, בן שנולד לנו בעיר ציון, בעיר הקודש והמקדש.

בן ציון גדל, ואנחנו שלחנו המון תמונות שלו ושל חיה-שיינה ומרים-הדסה למשפחתנו שבחו"ל. תיעדנו כל שלב בהתפתחותו. גם כל מאורע, קטן או גדול, הונצח בקפידה ונשלח לסבא וסבתא באמריקה. הם מצידם שלחו לנו גם מכתבים מלאי חום ואהבה וכמובן- מתנות מאמריקה הרחוקה.

עם חלוף השנים גילינו שאנו לא יחידים. שכונתנו מאוכלסת בחוצניקים רבים שמתמודדים כמונו עם המרחק מהמשפחה הקרובה. תושבי השכונה יצרו קהילה מגובשת, חמה ותומכת, והיינו זה לזה כמו משפחה.

בחורף האחרון שוב חגגו באמריקה, ואנו השתדלנו לשמוח מרחוק. אחותה הצעירה של אשתי התארסה למזל טוב. משפחתה ניסו להעביר אליה את החוויות הנרגשות דרך טלפון, ניסו ככל יכולתם לשתף אותנו בהתרגשות ובתכונה, אבל שום דבר לא ישווה לשהייה אמיתית במוקד האירוע, לניחוח של העוגות הנאפות לכבוד השמחה, ולאיחול חם ולבבי של מזל טוב פנים אל פנים, לא דרך שפופרת קרה ומנוכרת.

"חיה-שיינא, תאחלי לי מזל טוב!" בקשה גולדי הכלה מבכורתי. חיה-שיינא התלהבה, הנה היא זוכה לשוחח עם הכלה בכבודה ובעצמה. "איך קוראים לחתן? יש לך כבר שמלה לבנה? איפה תהיה החתונה? ואיפה תגורי?" המטירה עליה מטח של שאלות. "לאט לאט" צחקה גולדי. "יש עוד זמן להתארגן. תבואי לחתונה, נכון?" שאלה. "אמא, גולדי מזמינה אותנו לחתונה שלה!" צעקה חיה-שיינא לחלל הבית. ונדמה היה לי שאני רואה לחלוחית של דמע בזוויות עיניה של אשתי.    

ואז פתאום החלטתי: לחתונה אנחנו מוכרחים להגיע!

סיפרתי לאשתי על ההחלטה, וגם היא כמובן שמחה מאד. ושנינו ידענו שאם אנחנו רוצים להגיע לחתונה עלינו להתארגן לכך מראש, ועדיף כמה שיותר מוקדם.

היה לי מעט כסף ששמתי בצד, אבל זה עדיין לא היה מספיק, החלטנו להצטמצם עוד קצת, ובמקביל לעבוד שעות נוספות כך שבפרק הזמן עד לחתונה אצליח לחסוך בעזרת ה' את הסכום הדרוש. נראה היה שהכל מסודר, אבל אט אט התברר לנו שהנסיעה מצריכה אינסוף סידורים קטנים וגדולים.

כך למשל התברר לנו שלא מספיק שיש לנו דרכונים אמריקאיים, מאחר ואנו תושבי קבע בארץ, אנו זקוקים גם לדרכונים ישראליים. כך מצאנו את עצמנו כולנו בטיול משפחתי למשרד הפנים הישראלי. אבל לפני כן היינו צריכים לעבור אצל הצלם שהתחנן לפני בן ציון השובב בן השנתיים "לעמוד ישר!" "לא לזוז!"… חיה שיינא ומרים הדסה שמחו מאד לסייר ברחובות ירושלים, במקום ללכת ללימודים. וניתן היה לראות זאת על החיוך הזורח שנמתח על פניהן בשעת הצילום. אבל בן ציון הקטן- לא יכול לעמוד על מקומו בשקט ולו לרגע קל! איכשהו הצליח הצלם להנציח גם את פרצופו לתמונה שתצורף לדרכון. ובסופו של יום ארוך ומתיש יצאנו ממשרד הפנים עם הבטחה מפורשת שבעוד מספר ימים יהיו חמשת הדרכונים מוכנים.

יום לאחר מכן הזמנתי גם חמישה כרטיסי טיסה והייתי רגוע. אני את שלי סיימתי. עכשיו מגיע תפקידה של אשתי לדאוג לילדים ללבוש הולם לחתונה החשובה!

התברר שגם העניין הזה מסודר לחלוטין. "אל תקני כלום ואל תתפרי לבד!" הזהירה אותה אמה. "כאן תופרים שמלות זהות לכל הנכדות, ולבן ציון אני קונה חליפה!" הודיעה חגיגית. נו, למה לא. שמחתי שנחסך מאשתי כאב ראש מיותר.

המשכנו לספור את הימים לקראת הפגישה ההיסטורית עם בני משפחתנו. שלוש שנים תמימות חלפו מאז ראינו לאחרונה את הורינו ואחינו היקרים! געגועים עזים שבו לתקוף אותנו, וצמרמורות של התרגשות לקראת המפגש המרגש חלפו בגוונו בתדירות גבוהה.

 הבנות הכינו לוח "ספירת הגומר"- כך הן קראו לו. הן ציירו על פלקט גדול לכל יום משבצת, ומידי יום סימנו איקס על כל יום שעבר. כל המורות בבית הספר בו לומדת חיה-שיינא הספיקו להתעדכן אודות הטיסה המיוחלת וגם על הגננת של מרים-הדסה לא פסחו הסיפורים. אי אפשר להכחיש שגם אנו, ההורים לבית פרלשטיין, היינו מרוגשים עד עמקי נשמותינו.

הטיסה נקבעה ליום חמישי בשעה חמש לפנות בוקר. היינו אמורים לנחות בערך כשתים עשרה שעות אחר כך, ביום חמישי אחר הצהריים. כך נוכל להשתתף גם בשבת האופרוף, בחתונה שתיערך בעז"ה בעה טובה ומוצלחת ביום ראשון ונשאר עד אחרי שבת השבע ברכות. אחרי שנים של ריחוק לא ויתרנו על שותפות מלאה בשמחה.

ביום רביעי שלפני הטיסה היינו מוכנים ומזומנים. המזוודות עמדו ליד הדלת, הדרכונים וכרטיסי הטיסה שכנו לבטח בתיק הצד, ואנו השכבנו את הילדים אחר הצהריים לאזור כוח לקראת החוויה הלילית. רק בן ציון קטן, שלא ממש הבין על מה המהומה, הצליח להירדם. חיה-שיינא ומרים-הדסה התהפכו על מיטתן בלב מפרפר מהתרגשות, ולא התאפקו מללחוש זו לזו עד כמה הן מחכות לפגוש את סבא וסבתא ובנות הדודות וכמובן- כמה שהם מחכים כבר לראות את גולדי הכלה בשמלה לבנה ואיך היא תרקוד איתן באמצע המעגל…

בשתיים בלילה המתנו מתחת לבניין למונית שהזמנו מראש. הרחוב היה שומם וחשוך והאוויר קריר. נרעדנו מצינת הלילה והדקנו לגופינו את הסוודרים שהתעטפנו בהם. "הנה המונית." אמרה אשתי. מעיקול הרחוב נראו אורות פנסים. המונית התקרבה , הנהג העמיס את המזוודות ואנו התיישבנו נרגשים. "לא שכחנו כלום?" שאלתי בקול. ספרנו את המזוודות, ודאגנו שתיק הצד עם המסמכים נמצא. "הכל בסדר." קראנו פה אחד והמונית הפליגה אל שדה התעופה.

לראשונה מזה שלוש שנים הגענו לכאן שוב, הפעם בכיוון ההפוך. בשדה התעופה לא היה ניכר כי השעה כה מאוחרת, או אולי כה מוקדמת- שלוש לפנות בוקר!!! אנשים גררו מזוודות ואנשים אחרים נופפו לשלום ליקיריהם. מטוסים נחתו והמריאו ואורות רבים הבהבו. המונית הובילה אותנו לטרמינל שלוש, שם פרקנו את המטען וחילצנו עצמותינו מהנסיעה. למרות שחיה שיינא ומרים הדסה כבר טסו פעם, הן התלהבו משדה התעופה הרבה יותר מבן ציון שמחה בקול על כך שהעירו אותו לאחר שישן היטב במונית…

"קחו מכאן עגלה." אמרתי לבנותי. ליד השער נצבו שורה של עגלות עבור המזוודות. הבנות הסיעו בחשיבות עגלה אחת, ואני העמסתי עליה את התיקים. פסענו בניחותא לכיוון ביקורת הדרכונים ונעמדנו בתור. תיק הצד עם המסמכים היה בידי. הוצאתי את הדרכונים הישראליים שהנפקנו לרגל הטיסה ובדקתי שכולם בידי- כן. הנה הדרכון של אמא, הדרכון שלי, הנה הדרכון של בן ציון ושל חיה שיינא ו— "אוי ואבוי!" לא הצלחתי להחניק את צעקתי. אני בטוח כי באותו רגע פני היו חיוורות כמו קיר. חשתי איך הדם אוזל מהן, ולחץ אטומי ממלא את כל כולי.

"מה קרה?" נזעקה אשתי. ראיתי ממתינים נוספים מביטים בי בפליאה. "הדרכון של מרים הדסה…" הצלחתי למלמל. "הוא לא כאן!"

"איך זה יכול להיות!" נחרדה אשתי. "בדקנו אינספור פעמים שכל המסמכים בתיק!!" "תראי בעצמך." הושטתי לה את ארבעת הדרכונים האמיתיים ואת ה"דרכון" של מרים הדסה. היא נעצה בו עיניים כלא מאמינה. במקום דרכון הבאנו פנקס אחר, זהה בגודלו לדרכון אולם תוכנו שונה לגמרי!

"בלי דרכון לא ירשו לנו לעלות על שום מטוס!" אמרתי בקול את מחשבות כולנו. "מה עושים? ריבונו של עולם!"

"ננסה להתקשר לפריד, יש להם את המפתח שלנו." הציעה אשתי "הם ישלחו לנו את הדרכון." "רעיון מצוין!" שמחתי וחייגתי אל שכננו הטובים. צלצול אחד, ועוד צלצול… השעה שלוש וחצי לפנות בוקר אולם לא היססתי לרגע. ידעתי שפריד יבינו היטב את הדחיפות שבדבר.

"הם לא מרימים!" לחשתי לאשתי. "תנסה שוב, תנדנד להם. אנחנו חייבים את הדרכון!" עמדתי שם, בשעה שלוש שלושים וחמש לפנות בוקר, הפלאפון צמוד לאוזני וצלצולי מנסים נואשות להעיר אי מי ממשפחת פריד. "הם ישנים חזק מידי." ניסיתי להתבדח אולם המצב לא היה מצחיק כלל וכלל. רק לפריד יש את המפתח של דירתנו. לנסוע הלוך ושוב לשדה התעופה אין זמן ודרכון- אין.

"יש לנו את הדרכון האמריקאי של מרים הדסה." אמרה אשתי.

"מוכרחים גם דרכון ישראלי!" ביטלתי את דבריה.

בינתיים הגיעה התור שלנו ונעמדנו נבוכים מול הפקידה. "כן?" היא שאלה ואנחנו שתקנו. "אפשר לעזור לכם?" היא ניסתה שוב. בלית ברירה הגשנו לה את הדרכונים הישראלים של ארבעה מאיתנו וסחנו לה על שגיאתנו הקריטית. "יש לנו רק דרכון אמריקאי של מרים הדסה," התנצלנו, "את מבינה, אנחנו עולים חדשים…"

הפקידה היתה אדישה. היא החתימה  את ארבעת הדרכונים האמיתיים ואמרה- "אין מה לעשות, הילדה לא תוכל לטוס בלי דרכון." כמעט כעסתי עליה. מה היא חושבת לה, שנשאיר את מרים הדסה לבד בארץ?

היינו אובדי עצות. ראיתי דמעות אכזבה ותסכול בעיני אשתי. האם ניאלץ לוותר על הפגישה המיוחלת עם הורינו האהובים? חייבים למצוא פתרון!

פתאום, כמו משמים, נזכרתי באחד הספרים שעומד במדף בהול – "הבטחתי ונושעתי" ספר הישועות של"ועד הרבנים". "צדקה בודאי תועיל!" קראתי בקול והפקידה הביטה בי בתמיהה. "אני תורם לועד הרבנים 280 שקלים כמניין "דרכון"!"

ראיתי את פני אשתי מתעודדות והיא החלה לקרוא פרקי תהילים. רגע לארח מכן פנה אלינו פקיד אחר ואמר: "תביאו לי את הדרכון האמריקאי של הילדה, נראה מה אפשר לעשות."  הוא נטל את הדרכון ואנו חיכינו במתח.

חמש דקות שנדמו לנו כנצח חלפו, והפקיד חזר אלינו בפנים מעודדות. "כמה שנים אתם אזרחי ישראל?" שאל אותנו. "שלוש." עניתי. לא הבנתי מה הקשר בין עלייתנו לארץ לדרכון החסר. "מצוין!" הריע הפקיד. "תחתימי את הדרכון," פנה לפקידה. "הם עדיין נחשבים עולים חדשים ויכולים לטוס עם דרכון אמריקאי!"

"באמת?" פתחה הפקידה זוג עיניים נדהמות.

"מעודי לא שמעתי על החוק המוזר זה!"

"אז עכשיו תשמעי!" השיב הפקיד בביטחון והיא חתמה בלא אומר ודברים.

עברנו את הבידוק הביטחוני ומיהרנו אל המטוס. השעה היתה ארבע וחצי ודלתות המטוס עמדו להינעל.  "התרומה לועד הרבנים מחליקה לנו את הדרך" לא היה לי ספק. "הכל יסתדר בעזרת ה'!"

ואכן, לא קשה לנחש, התיישבנו בנוחות במקום מצוין. "יש לנו סיפור לשלוח לועד הרבנים." אמרתי מחויך.

הטיסה עברה עלינו בשינה עמוקה. היינו עייפים מהמרוץ ומהמתח של השעות האחרונות.

בשדה התעופה חיכו לנו נרגשים הורי והורי אשתי. "כמה חיכינו לכם!!!" הם חבקו אותנו בדמעות. "כל כך התגעגענו!!!"

אני לא הייתי מסוגל לדבר מרוב התרגשות. רק דבר אחד הצלחתי למלמל: "זה רק בזכות ועד הרבנים… בזכות ועד הרבנים…"

 והם לא הבינו למה אני מתכוון…