ממוות לחיים - ועד הרבנים

ממוות לחיים

רוב הסיפורים הם דווקא יומיומיים ואפרוריים, נעדרי דרמה עוצרת נשימה. מלאכי צדקה שמלווים את הילדים שלנו עשרים וארבע שעות ומחליקים לפניהם קוצים ומהמורות. בדיוק משהו דחוף נתקע והתרומה 'מתקנת' אותו, ילד מתחיל להתפלל בחשק, חום גבוה יורד באישון ליל, מבחן חשוב עובר חלק, ד"ש טוב מהמשגיח, מחברת חשבון מתחילה להתמלא, רגעי נחת מהנכדים… אפיזודות בנאליות ואולי קצת משעממות: תרומה לועד הרבנים- והופ! הכל מסתדר. זוהי המציאות השגרתית שלנו. לכל אחד מכם מאגר פרטי ובו המון סיפורים על מלאכי הצדקה שלו…

זהו סוג אחד של סיפורים, ויש גם סוג אחר. יש מקרים אותם אי אפשר לשכוח לעולם: החידלון נראה מול העיניים, כלו כל הקיצין- ופתאום, תרומה אחת לקופת הצדקה של גדולי הדור הופכת יגון לשמחה בנס גלוי. אלו פעמים בהן רואים אצבע אלוקים במוחש. כל העובדות צועקות ההיפך, וכוח הצדקה מכריע לחיים.

ודווקא על זה באנו לספר עכשיו.    

 

 

ממוות ל(חפץ)חיים

מישהו שלח מישהו אחר לתרום עבורו 4,000 שקלים. למה? את זה לא סיפר. אולי מעשר כספים שהצטבר אצלו כמה חודשים, אולי משהו אחר. אבל למחרת הוא התקשר לברר פרט מסוים שהיה דחוף לו לדעת: באיזו שעה בדיוק נקלטה התרומה בועד הרבנים?

רק רגע, בקשו ממנו להמתין על הקו, הנה אנחנו בודקים את זה. כמה תקתוקים במחשב, ואמרו לו את הזמן המדויק.

נשמעה שריקת אי אמון. "בטוח?" "כן, כן בטוח." והתורם מספר:

אני חובש מד"א במקצועי, ונקרא מידי פעם ללוות טיולים מאורגנים. אתמול הצטרפתי לקבוצה של ילדי חיידר שנסעו לפארק המים חפץ חיים, ובתוכם היתה כיתה אחת 'קטנה'- כך זה נקרא, זאת אומרת כיתה של ילדים שהם קצת חינוך מיוחד.

בפארק המולה. רעש של מים זורמים, סחרור וקריאות הנאה של ילדים משולהבים. פתאום הופכות הקריאות לצרחות. כאילו משהו נורא קרה. חוש האחריות שלי מוביל אותי במהירות אל אחת הבריכות.

ילד חמוד מוטל על שפת הבריכה ושני מורים רכונים עליו. "רפאל טבע!" בוכים כמה ילדים בהיסטריה. כשהמורים רואים אותי הם מפנים לי מקום ואני מתיישב לצידו של רפאל. מבט אחד מקרוב מכניס גם אותי להיסטריה. הילד, שלומד ב'כיתה הקטנה' נראה במצב אנוש. אני מתחיל בפעולות החייאה ויודע שזה לא יעזור… הילד בורח לי מבין האצבעות.

אין לכם מושג איזה מתח אפף אותי. אני רואה את מלאך המוות מנסה לנצח וחושב על ההורים של הילד הזה, ששלחו אותו ליום של כיף בחפץ חיים והם מחכים שיחזור. הילד מכחיל מרגע לרגע למרות פעולת ההחייאה האינטנסיבית שלי. אני מרים עיניים בייאוש. אוי, אלוקים! רחם עליו!

קורה משהו. הילד חוזר לנשום, בתחילה נשימות מקוטעות ואחר כך רגועות, גוון טבעי צובע את לחייו והוא פוקח עיניים. מעודי לא שמעתי על תחיית המתים בימינו, ואתמול ראיתי בעצמי.

 רק בדרך חזור, בשעת ערב מאוחרת, נזכרתי שהיום שלחתי את התרומה לועד הרבנים. עניין אותי לבדוק מתי זה בדיוק ארע- ואתם מספרים בדיוק על אותה שניה בה חזר הילד לחיים! אני לא תרמתי כדי לזכות לנס, אלא כדי לזכות בצדקה הגונה. מדהים להיווכח שאפילו העיתוי של התרומה הוא ניסי! עצם המחשבה לתרום לועד הרבנים מעוררת רחמים בשמים ואלוקים מכוון את הזמן בחינת 'מקדים רפואה למכה'- – –

 

רישום מדויק

ערמות ערמות מכתבים במשרדי הועד. פקסים, מיילים, שיחות מוקלטות. מכתב אחד אקטואלי מושך את העין.

בעלת תשובה מספרת שזה מקרוב באו, וכל כך רצו להשתלב בחברה החרדית כמשפחה מן המניין. בחשש, הם רשמו את הילדים לתלמוד תורה, יודעים שהסיכויים להיענות בחיוב קלושים מאד עד אפסיים. הם התחמשו בתרומה לועד הרבנים. הילדים התקבלו.

ועוד סיפור דומה, רק מצדו השני:

עונת הרישום מגיעה לסיומה. רוב הילדים ממוקמים בגן או גנון לשנה הבאה וגם למשפחתון של אלישבע נרשמו כמה זאטוטים, אבל לא מספיק. חסרים עדיין שלושה ילדים.

הם דואגים, במיוחד היא. "איך נפתח את המשפחתון ככה?" קובלת אלישבע. "זה לא רווחי עם כל כך מעט ילדים."

הם ממשיכים לפרסם. אלישבע אפילו טורחת להתקשר לכמה משפחות שיש להם ילדים בגיל המתאים, אבל כולם כבר מסודרים במקומות אחרים. רק המשפחתון שלהם פנוי עדיין.

ממש ברגע האחרון, אחרי שחודש תמוז כבר היה בעיצומו וממש לא היה סיכוי למצוא ילדים נעדרי גן- הם החליטו להבטיח לועד הרבנים. "נתרום חמישים ש"ח אם המשפחתון יתמלא עד תחילת השנה"- קובע משה, "ונפרסם את הישועה." הוא נמלך רגע בדעתו ומחליט לתרום עכשיו חמישים ש"ח ראשונים. שילך לצדקה, מה אכפת לו. כשירשמו עוד שלושה ילדים- יתרום חמישים ש"ח נוספים.

ונרשמו. אלא מה? למרות שהרישום נסגר עוד לפני שבועות, בדיוק שלושה ילדים ובדיוק מהאזור שלהם התמהמהו עד לרגע האחרון. ככה זה, כשועד הרבנים בתמונה- אין שאלות.

 

עין בעין

בשבוע שעבר נכנס למוקד אבא טרי ממעלה אדומים, כולו בוכה בהתרגשות. לפני שנה תרם והיום נולד בנו הבכור אחרי שמונה שנות ציפייה מורטות עצבים.

ואמא אחרת התקשרה בדמעות. הבן שלה שיחק עם קיסם ופתאום נתקע הקיסם עמוק בעין. פחד. הוא לא הצליח בשום אופן לפתוח את העין וצרחות הכאב הרקיעו שחקים. היא הזמינה אמבולנס וגם הפי הפרמדיקים לא היו בשורות. "הילד כנראה איבד את העין." אמרו להם.

אמבולנס נוסע לבית החולים, ילד עם קיסם חד תקוע בעין והוא לא מצליח לפתוח אותה. לצידו הורים שיודעים שזהו, הילד שלהם התעוור בעין אחת.

כשהגיעו, הרופאים ייאשו אותם לגמרי. "זה סופי כמעט במאה אחוז." קבעו. חסד ד' שהם לא איבדו עשתונות. "תתרום עכשיו מאה שקלים לועד הרבנים!" צעקה האם. ובעלה התקשר ותרם, וכולם שמעו. האחיות, הרופאים, אנשי הצוות ששהו במקום… זה היה קידוש ד' גדול.

רבע שעה אחרי- פקח הילד את העין, והוא עדיין לא ראה בה כלום. עברו יומיים שלושה והוא חזר לראות. בלי שום טיפול מיוחד! צוות בית החולים היה המום, אבל גם הוא ידע לאיזה 'טיפול' כן זכה הילד שלנו: את הצעקה לתרום ואת הטלפון לועד הרבנים- שמעו כולם…

היה לי חברותא מהחזקים בשיעור– מספר בחור ישיבה- שדירבן אותי ללמוד. רציתי להמשיך איתו אבל הוא רצה חברותא יותר מוכשר ממני כדי שהוא יתרומם. תרמתי לועד הרבנים שהחברותא ההוא לא יוכל ללמוד איתו וכן היה.

לנו אלו פתרון בעיות קטנות, מניעת אי נעימות או חיסכון כלכלי. מהצד השני, במקום אליו הולכת התרומה שלנו, נעשה נס גדול הרבה יותר. רווח והצלה לעשרות אלפי משפחות נזקקות.

שלא נשכח מה עושים עם התרומה שלנו בועד הרבנים. לא לחינם נפתחים לפנינו כל כך הרבה שערי שמים.