1-800-22-36-36
קופת הצדקה של גדולי הדור שליט"א
הבטחתי ונושעתי

מחפשת עבודה

י"ט כסלו התשע"ח 07.12.2017

זה פשוט לא יאמן מה שקרה. מייד. עוד באותו יום. הנייד שלי מצלצל במשרד ואני נחפזת לענות. אולי מתקשרים מאחד המקומות הרבים בהן פיזרתי את קורות חיי? לא, איזו אכזבה. זה בסך הכל בעלי. הוא התקשר לשאול אם אני זוכרת את התביעה המשפטית שהגשנו לפני שמונה שנים. אני זוכרת משהו במעורפל.

VAAD_HARABANIM_IVTACHTI_1800

.

אני מכניסה לשקית קטנה בקבוק מים, צעיף גדול וספר תהילים. הרב-קו בכיס. זהו זה מספיק לי.

.

"לאן?" שואל בעלי.

.
"לכותל המערבי. זה בסדר מצידך? הילדים ישנים טוב, אתה ממילא לומד עכשיו בבית. תוך שעתיים וחצי גג אני כאן חזרה." אני מהדקת את כפתורי המעיל. קר, קר בחוץ.

.
הוא מסתכל על ערימות הכלים והכביסה, על שאריות ארוחת ערב שעדיין מעטרות את השולחן ומביט בי בתמיהה: "את בטוחה?"

.
"כן." על סף דמעות. הוא מתרכך. "טוב, תתחנני עלינו. תבקשי חזק."

.
"ברור". בשביל זה אני יוצאת.

.
שעתיים וחצי, כמו שאמרתי. אני דופקת קלות ובעלי פותח. "התפללת טוב." הוא קובע לפי מראה עיני האדומות. כן. הלחץ עושה את שלו.

.

.
בבוקר, במשרד, אני פותחת מיילים. אפס, שום הודעות מהסוג שאני מייחלת להן. עוד פחות מחודש אסיים כאן מילוי מקום של שנה וחצי, שלחתי אינספור קורות חיים ואין תשובה.

.
המטפלת הנחמדה של הקטנה שלי מזהה מייד את מצב רוחי העגום. היא לא מחטטת אלא אני זו שמשתפת אותה. "אולי עוד חודש חני תישאר איתי. תקופת העבודה שלי מסתיימת."

.
היא דוחפת לתיק העגלה את הבקבוק. "ואת לא מחפשת עבודה חדשה?"

.
"מחפשת ולא מוצאת." אני עונה קדורנית ובלבי חושבת שגם אם כן יקבלו אותי באחד המקומות אשאר מתוחה ועצבנית. לא פשוט להתחיל עבודה שונה, להתרגל למשכורת אולי נמוכה יותר, לתנאים חדשים… ומי אמר שהעבודה שאמצא תהיה קבועה? רק מלחשוב שיהיה עלי לעבור את הסיפור הזה כל תקופה מחדש – מתחילות רקותי להלום.

.

.
המטפלת כבר עוברת לפעוט הבא. "תתרמי לועד הרבנים." היא מייעצת מעבר לכתף תוך כדי ערבוב בקבוק מטרנה.

.
אני יורדת במדרגות, ביד אחת הקטנה, בשנייה אני אוחזת את התיק. תתרמי לועד הרבנים – היא אמרה. למה לא בעצם? השתדלויות גשמיות עשיתי מספיק, אולי עכשיו הזמן לנסות במישור הרוחני?

.

.
לבעלי לא אכפת. "איך שאת רוצה. אם זה יעשה לך טוב- אז בסדר." אני מתהפכת על הרעיון הזה עוד לילה, ולמחרת מתקשרת ותורמת באשראי 180 שקלים.

.
זה פשוט לא יאמן מה שקרה. מייד. עוד באותו יום.

.
הנייד שלי מצלצל במשרד ואני נחפזת לענות. אולי מתקשרים מאחד המקומות הרבים בהן פיזרתי את קורות חיי?

.
לא, איזו אכזבה. זה בסך הכל בעלי. הוא התקשר לשאול אם אני זוכרת את התביעה המשפטית שהגשנו לפני שמונה שנים.

.
אני זוכרת משהו במעורפל. זה היה נגד מס הכנסה אולי?

.
"נכון. והרגע הודיעו לי שזכינו בה. עכשיו דיברו איתי. הם סוגרים את התיק לטובתנו. רציתי לשמח אותך – תוך שבוע מהיום נקבל פיצוי כספי גדול."

.
"מה?" העובדת לצידי מסובבת את ראשה לשמע קריאתי. אני מנמיכה את קולי. "אתה יודע שהבוקר תרמתי לועד הרבנים כדי לזכות בסיעתא דשמיא בפרנסה? תראה את המהירות!"

.
אני שומעת את חיוכו מעבר לקו. "יופי, העיקר שאת שמחה. בזכות התרומה השם גם ישלח לך עבודה בקרוב, אל תדאגי."

.
בטח שאני לא דואגת. עם כזה גילוי פנים מהקדוש ברוך הוא- איך אפשר בכלל לדאוג?

.
עובר עוד שבוע, ואני אפילו לא מתפלאת כשהמזכירה מזמינה אותי לדבר עם המנהל.

.
אני גם לא מתפלאת כשהוא מודיע לי לקונית כי הם מבקשים שאשאר בינתיים. "כעת נסכם על שלושה חודשים, ואני מאמין שלאחר מכן נצטרך את שירותייך לעוד תקופה ממושכת."

.
ככה מרגישים כשיורדת אבן מהלב? אני חוזרת לעמדתי בצעדי כמעט ריקוד. חברתי לעבודה שואלת מה קרה לי. גם שבוע שעבר הייתי מוזרה קצת…

.
"קיבלתי אחד פלוס אחד." אני אומרת לה. "תרמתי פעם אחת, נושעתי פעמיים- – -"

.

 

הצטרפו גם אתם למשפחת 'הבטחתי ונושעתי', רואים ישועות בעיניים >>>