לצאת חי מהקבר - ועד הרבנים

לצאת חי מהקבר

 

 

רוב האנשים לא אוהבים את בית הקברות. ובצדק. בית הקברות מתקשר להם תמיד בזיכרונות קשים של שכול ואבל. ואולי גם בגלל שזה מזכיר להם שאחד מהחלקות כאן, ממתינות גם להם…

 

אבל עבורי, מה לעשות, בית הקברות הוא מקום העבודה…

 

נכון, אני עובד "בחברא קדישא" באחת מערי המרכז. התפקיד שלי מתמקד בקבורת הנפטרים וכל מה שמסביב לזה, החל מדאגה להכנת החלקה ועד לסתימת הגולל.

 

אין מה לומר, זו לא עבודה קלה, לא פיזית ולא רגשית, ולכן אכן קוראים לנו "חברא קדישא". האנשים שאיתם אנו נפגשים בעבודה שלנו, נמצאים במצבים רגישים ופגיעים מאד, אלו אנשים שחרב עליהם עולמם, הם נמצאים ברגעי הכאב מהקשים שאדם חווה בחייו. אנחנו חייבים להתנהל עימם ומולם בשיא הרגישות וההתחשבות. לפעמים אנחנו חייבים 'לבלוע' עלבונות והטחות מבלי להגיב. אנחנו יודעים שאסור לדון את האדם בשעת צערו, ומשתדלים לתת את המירב ואת המיטב.

 

הסיבות האמורות מחייבות אותנו להימנע ככל האפשר משגיאות, ולמנוע טעויות ופישולים בכל מחיר. מי כמונו יודע כמה קשה מתקבלת כל תקלה ושיבוש בזמנים קשים כאלו. לאנשים אין מח ולב לדון לכף זכות. ולכן אנחנו בודקים בשבע בדיקות כל דבר וענין הקשור להלוויה ולקבורה, כדי שהכל יעבור בשלום.

 

התפקיד שלי כאמור, הוא לפקח על חפירת חלקת הקבר שמיועדת לקלוט את הנפטר שבדרך. בחברא קדישא שלנו אנחנו מעסיקים רק יהודים גם במלאכת חפירת הקברים בכדי למנוע סיבוכים ותקלות, אני נוהג לרדת אל תוככי הקבר החפור ולבדוק אם הכל כשורה, ליישר את הקרקע ולסלק אבנים גדולות ממקום מנוחת המנוח.

 

באותו יום שבו התרחש הנס, קרה שכל הצוות שאחראי לחפירת הקברים לקו בשפעת ונשארו בבית. כך שכל העבודה הוטלה עליי, והייתי צריך בגפי לחפור את הקבר.

 

הייתי לחוץ מאד בזמן. האדמה הייתה בוצית ולא נוחה לחפירה. חפרתי במרץ ובלחץ גובר, אסור שיקרה שהנפטר יגיע לכאן והקבר עוד לא יהיה חפור…

 

"סליחה, אתה יכול לעזור לי אולי…" שמעתי קול מאחוריי.

 

למרות שאני לא פחדן מטבעי, כמתבקש מתפקידי, אפשר לומר שדי נבהלתי. אני רגיל לעבוד בסביבה שקטה, המתים כידוע לא נוהגים לדבר ביניהם, ובדרך כלל די שקט כאן. להוציא כמובן, מועדי הלוויות או אזכרות.

 

הסתובבתי אל השואל, וגיליתי אברך צנום שנראה אובד עצות.

 

"אני מחפש פה קבר מסוים כבר שעה ארוכה" מסביר הלה "אתה מכיר פה את בית הקברות, אולי תוכל לעזור לי…"

 

הסירוב היה מתבקש מאליו. הנפטר עומד להגיע, אני פה לבד, האדמה בוצית, איך אני יכול לעזוב הכל ולשוטט איתו בחיפוש אחרי קבר אבוד בינות לאלפי קברים אחרים.

 

משום מה, ואין לי שום הסבר מדוע הסכמתי. הושטתי לו יד, והוא עזר לי לטפס כלפי מעלה. ואז זה קרה – – –

 

בשנייה שהרגל שלי יוצאת מן הקבר – קורת בטון במשקל עצום מתנתקת מדופן הקבר וצונחת אל תוכו – – –

 

עמדתי שם המום כולי. לא יכולתי לחשוב מה היה קורה אילו הייתי נשאר שם עוד שנייה אחת בודדת…

 

בהערכה גסה הגיע משקלו של קורת הבטון לכמה מאות קילוגרמים, עובדה שלאחר מעשה ניסינו להוציא את הקורה מן הקבר ולא הצלחנו, היינו חייבים להביא מנוף. ולהזכירכם, מדובר באנשים שמרימים מידי יום 100 – 150 קילו בידיים.

 

הייתי בטוח שזכות החסד שעמדתי לעשות עם האברך, היא זו שעמדה לי להינצל ממוות בטוח. לא ידעתי שזכותם של עוד אלפי חסדים שעשיתי באותה שעה בלי ידיעתי, הם שעמדו לי.

 

הגעתי הביתה נרעש כולי מהנס שהציל לי את החיים, משחזר שוב ושוב באוזני אשתי את הנס המופלא, ואז היא שואלת אותי: "תגיד , אתה זוכר מה הייתה השעה שהנס קרה לך?!"

 

לא הבנתי לאן היא חותרת. אבל במקרה זכרתי היטב את השעה המדויקת. מכיון שהייתי לחוץ מאד בכריית הקבר, הסתכלתי כל כמה דקות על השעון.

 

"זה היה בערך  בשעה 12:30 בצהריים" עניתי מופתע.

 

ראיתי אותה נדהמת ולא הבנתי מה קרה. ואז היא גילתה לי את העובדה המופלאה – שבדיוק באותו זמן היא הכניסה סכום כסף שהפרישה כמעשר כספים למעטפה של "ועד הרבנים" – – –

 

כן, גם היא לא ידעה שבפעולה שגרתית זו היא מצילה את חיי בעלה!

 

 

רוצים להיות חלק ממשפחת "הבטחתי ונושעתי" בזכות הצדקה לועד הרבנים!?