הסוד של שני הצדדים - ועד הרבנים

הסוד של שני הצדדים

ביפ.
השיחה מתנתקת, והפה שלו נשאר בזווית של חצי חיוך. רובי מחליק את הפלאפון לכיסו, משמיע צחקוק קצר ומתמזג בהמון האנשים שיוצאים מבית הכנסת אחרי שחרית. אני אראה לכולם שזה לא עובד… הוא מגחך לעצמו. לא אכפת לי ‘לבזבז' בשביל זה כמה שקלים…

החיים בישיבה מתקתקים בקצב אחר. שם, כשיוצאים עשרות בחורים מההיכל וממהרים לחדר האוכל אחרי סדר ארוך – אתה נסחף בזרם האנושי מאליך. רובי פוסע ליד שני חברים וראש בהיר כמה מטרים לפניו מושך את תשומת ליבו – מרדכי אחיו.
רובי מסמן לו בתנועות ידיים שיחכה לו. “בחוץ." הוא אומר בתנועות שפתיים מודגשות.
הם נפגשים ברחבה המרובעת שלפני בניין הישיבה. שני אחים. אחד מתולתל כהה והשני בהיר וקצת מלא. במבט מעמיק ניתן למצוא את הדמיון המשותף ביניהם. מרדכי מביט סביבו. הרחבה ריקה עכשיו, כולם הלכו לאכול. גם הבטן שלו משמיעה קולות רעב. “בשביל מה קראת לי?"
“אתה כועס עלי." יורה רובי.
“אני כועס עליך?"
“כן." רובי מדבר חתוך ומהיר. “אני יודע שיש לך מלא טענות כלפי, ורציתי לומר לך שאתה פשוט לא מבין כלום."
מרדכי מקמט גבות. “אהה."
“אתה חושב שאני יותר מידי בררן ותוקע אותך. תקשיב אח קטן: אני מאחל לך שאצלך זה יקרה יותר מהר, אבל אל תחשוב לרגע שסתם אבא ואמא מורידים הצעות."
“לא חשבתי-"
“כן חשבת. אני מרגיש שאתה מאשים אותי, אבל לא עשיתי לך כל רע. העובדה שיש בינינו רק שנה אחת לא קובעת שעלי להתארס רק כדי לפנות לך את הדרך."
מרדכי מישיר אל אחיו מבט מלא כנות. “נכנעתי, אתה צודק. אתמול, כשאליהו לוי סגר ווארט, באמת חשבתי כך. אבל כעת אני מבין."
רובי נושם עמוקות. “יופי, זה מה שהיה חשוב לי להבהיר. עכשיו בוא ניכנס לאכול."
הם הולכים ביחד, כתף אל כתף. מגיעים אל חדר האוכל.
“אני מתפלל עליך-" מוסיף מרדכי פתאום. “וגם עלי."
שתיקה ביניהם. אחוות אחים.

בערב פסח הם עובדים קשה. האבק ממלא את העיניים והנחיריים וגורם לרובי להתעטש שוב ושוב. “לא פתחת את הספרים האלה כל השנה, לכן הם מלאים כל כך הרבה אבק." עוקץ מרדכי.
רובי לא משיב. בטח שלא פתח את הספרים שלו… מתי היה בבית בכלל? רק אברכים נשואים, שלומדים לפעמים בסלון הבית הפרטי שלהם, משתמשים בספריהם האישיים…
אתה ממורמר! מתפלא קול בתוכו. מה קרה לך? שנתיים וחצי בשידוכים וכבר הזדקנת כל כך?
ץ ץ ץ
רוח חמימה, אביבית, מניעה קלות את הפרחים בצידי המדרכה. חגיגית. מרעננת.
בכניסה לבית הכנסת תולות הרבה מודעות בדרך כלל. עכשיו, כנראה לכבוד פסח, ערכו הגבאים סדר יסודי ולוח השעם נקי וחלק לחלוטין. אינספור פיסות הדבק שתמיד זרועות עליו לא נמצאות עכשיו.
רק מודעה אחת תלויה על הלוח. גדולה, צבעונית: קריעת ים סוף בעמוקה בחצות ליל שביעי של פסח.
רובי קולט אותה מזווית מבטו ולא מתייחס. נכנס לבית הכנסת, מוציא סידור ומתחיל לקרוא ברכות השחר. שתי ברכות והוא קם. חייב. חוזר למודעה. בוחן אותה. הדברים האלה לא משכנעים אותי – הוא אומר לעצמו. אני פשוט לא מאמין בזה.
שכן עובר לידו ומסתכל על אותה מודעה. רובי מחייך חיוך מבויש כנתפס בקלקלתו, ונכנס חזרה.
אבל בסיום התפילה הוא מתקשר. רק כדי להוריד את הסטטיסטיקה. הוא חייב להוכיח שזה לא עובד, פשוט לא עובד. אין לו מושג מאיפה צצה הכמות הבלתי נגמרת של סיפורי 'הבטחתי ונושעתי'. הוא לא מאמין בזה, ועכשיו יראה לכל העולם שצדק.
“ראובן בן צפורה." הוא אומר למוקדן. “תפילה פעם אחת – בחצות ליל שביעי של פסח. לזיווג הגון, כמובן."
הוא מחייך לעצמו בניצחון ופוסע הביתה. שומר את הסוד הקטן שלו בינו לבינו.

“אמא?"
אמא מסתובבת מהשיש ומסתירה פיהוק ביד מלאה סבון. הכיור מלא כלים שנשארו אחרי הסעודה, והיא עייפה – עייפה – עייפה.
“אמא? אני יוצא עכשיו. תגידי לאבא שישאיר לי דלת פתוחה, בסדר? כי כנראה אחזור מאוחר."
“לאן זה? לא אמרת שאתה הולך לישון?" שואלת אמא.
רובי חוכך את שפתיו. “ל'אור תורה'." הוא אומר ומבטו מבקש מאמא שלא תשאל יותר.
“בסדר. להתראות רובי, חג שמח."
הוא מרגיש שרגליו מוליכות אותו מעצמן. הוא – הולך – לקרוא – שירת הים בבית הכנסת, כדי להצטרף לשירת הים שקוראים לזכותו בעמוקה? רובי? בטוח שזה אתה?
כל כך לא מתאים לו. כל כך-כל כך לא. הוא האחרון שיצא מגדרו וישנה מהרגליו בגלל סיבה מוזרה כזו.
למה מוזרה? – הוא גוער בעצמו – הסגולה של שירת הים בליל שביעי של פסח היא לא המצאה של ועד הרבנים! למה אתה לא נותן לעצמך שום סיכוי?
אני כן. מוחה רובי. הנה כעת אקרא בציבור את שירת הים.
הוא נכנס לבית הכנסת. מעפעף קצת, מסונוור מהאור החזק לעומת החושך בחוץ. היכל התפילה מלא בחציו.
הלב שלו נפתח, מתחבר. את הניסים של אז, ריבונו של עולם, אני צריך גם עכשיו באופן פרטי. אנא השם! אני מחכה לקריעת ים סוף שלי, ומרדכי ממתין מאחורי. אנא, אנא!
עיניו נרטבות קצת. רובי? דמעות?
הוא לא מכיר את עצמו. דברים משונים קורים לו בזמן האחרון…

הצעות לא היו חסרות אף פעם. הם המשיכו להגיע בספירת העומר ובבין הזמנים, ובתקופת החגים… רובי זכה לתפילות הימים הנוראיים באווירה המיוחדת של הישיבה. יש גם מעלות לעיכוב שלי- חשב כשהחרידה תקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים נעלה בישיבה.
אמא עבדה קשה לברר על המועמדות השונות, ואבא טרח ונפגש פעמיים עם שווערים פוטנציאלים. שום דבר לא התקדם לשום מקום. רובי נשאר תקוע עדיין, מחכה, ונוצר בליבו את התפילה של ועד הרבנים. שום קול לא שמח לאידו. הוא לא אמר לעצמו: הישועה לא פועלת לך. הוא פשוט חיכה. אם לא עכשיו אז שבוע הבא. לקב"ה לוח זמנים מתוכנן וקצוב.
בטבת זה הגיע. שתי המחותנות שברו צלחת, ומול עיניו המעורפלות מדמעות עלתה תמונת הצלחת מהמודעה הזו, שראה לפני תשעה חודשים בבית הכנסת… גם לו הגיע בסוף ה"מזל טוב". גם הוא חתן מאושר של ועד הרבנים.
אחר כך, אי-שם בתוך מערבולת ההכנות והטרחה של בין אירוסין לחתונה, סיפר רובי לאבא על ההשתדלות הפרטית שלו לבקוע את הים. “תרמתי דווקא בגלל שלא האמנתי." רובי מתנצח. “אבל אתה רואה, אבא? התפילות של ועד הרבנים עובדות תמיד."
אבא מקשיב מהורהר. “חבל שלא אמרת לי אז." הוא אומר לרובי. “הייתי תורם גם בשביל מרדכי."

המזוודה לא גדולה, עדיין. רובי מגלגל אותה לתוך הבית ואפרת נכנסת אחריו. אמה לוקחת ממנה את העוגה שהביאה. “תודה! וואו, איזה יפה!" השווער לוחץ את ידו.
רובי יושב עם השווער, מספר קצת על הכולל החדש. את העלון במעמד העיתונים הוא רואה קצת באיחור. “אתה יודע?" הוא אומר לשווער ושולף את העלון. “התפילות של ועד הרבנים כן מועילות. אני תרמתי…" הוא נבוך קצת. “תרמתי לתפילת ליל שביעי של פסח בעמוקה, שנה שעברה. וברוך השם"- רובי מחייך חיוך גדול. “אתה רואה."
אבא של אפרת מזדקף בחדות. “אתה תרמת?" הוא שואל בקול רם. רובי קצת נבהל. מה הבעיה?
“גם אני תרמתי." אומר השווער. “לא גיליתי לאף אחד. אפרת לא אוהבת שעושים בלגן בשבילה. אז העברתי את שמה בלי לדווח לה…" הוא מביט על ביתו בחיבה. “לי אתה מספר שזה עוזר?"
והם מחייכים שוב, כולם. מאושרים.
השוויגער יוצאת מהמטבח. “שתפו אותי בבדיחה. מה אתם צוחקים?"
“הזוג הצעיר פה משמח." אומר השווער ומצביע עליהם.