בשעה טובה - ועד הרבנים

בשעה טובה

אני מספר את הסיפור הזה בהתרגשות גדולה, ותיכף תבינו למה. פיהוקי העייפים מאיימים לבלוע את הסובבים, ואני מאושר. מאושר מאד. אתמול חיתנתי את יוסי שלי, והוא בן עשרים ואחת בלבד.

אנחנו יושבים עכשיו באוטובוס, אשתי ואני, חוזרים מבית החולים בילינסון הביתה. כבר כמה שנים אשתי חולה ובית החולים מוכר לנו. המצב יציב ברוך השם ונקווה שהמחלה תיעלם לגמרי.

הצוות מכיר אותנו מזמן. האחיות חברות של אשתי, ואחת מהן אפילו התקרבה קצת לדת בזכותה. לחתונה הזמנו את כולם.

אנחנו בבית חזרה, ברוך השם. מירי עולה באיטיות את שתי הקומות ואני מלפניה עם השקית.

הילדים מקיפים אותנו בדאגה. "הכל בסדר." שולחת אליהם מירי מבט אוהב ומחייכת. "קצת לא הרגשתי טוב. קיבלתי נוזלים וחזרתי – אתם רואים!"

בוער בי רצון לחבק את הילדים שלי, לגונן עליהם מהקושי, מהמחלה. לרפא את אמא שלהם מהמחלה הקשה. הם סובלים כל כך! כשאנחנו יוצאים לבית חולים, בין אם זה לטיפולים או לביקורות שגרתיות – אני מרגיש איך המתח מטפס בבית על הקירות ומקיף אותם. מסכנים שלי.

משהו אחד מחזיק אותי. התרומות לועד הרבנים. כשרע לי הלב, כשאני נלחץ פתאום המהמחלה של אשתי – ותאמינו לי שיש הרבה ממה להילחץ, אני נכנס למוקד על יד הבית שלי ותורם.

המוקדן מכיר אותי. "מה שלום אשתך?" הוא שואל ואני נאנח בתשובה. "יציב, ברוך השם. יהיה עוד יותר טוב." והוא בקביעות מעביר את השם לגדולי הדור לתפילה ומאחל לי בשורות טובות ורפואה שלמה.

השם שולח לי בתוך הצרה את נקודות האור. העובדה שהמוקד של ועד הרבנים ממוקם כה קרוב לביתי – מבחינתי זו חלק מהסיעתא דשמיא שאני רואה בתקופה הקשה שעוברת עלינו.

שני ילדים חיתנו תוך כדי המחלה. אני יודע שבדרך הטבע אולי היה אמור להיות קשה איתם בשידוכים כי אחרי הכל משפחה עם אמא חולה זה לא שידוך ממש מרנין. אולי על מקרים כאלה התכוון מי שאמר שלא כדאי להכניס ראש בריא למיטה חולה. אבל הקב"ה דואג לכולם, גם לילדים שאמא שלהם חולה. ואם הוא נתן את המחלה הוא ימצא לנו גם את השידוכים בעזרת השם.

בכל התקופה הסוערת הזו כמעט חתמתי מנוי אצל ועד הרבנים. לפני כל בדיקה משמעותית תרמתי בתפילה, ולאחריה- הרמתי תרומה נוספת, הודיה להשם יתברך על התוצאות המעודדות.

ככה, יד ביד עם הצדקה של גדולי הדור, אנחנו מתמודדים באמונה ובתפילה עם הגידול הסרטני.

 

 

בערב פסח נכנסתי למוקד כדי להעביר את מעות הקמחא דפסחא שלי לטובת עניי ועד הרבנים, כפי שמורים גדולי הדור. ביקשתי מישראל המוקדן שיעביר את השם של אשתי שוב לתפילה אצל ר' חיים קניבסקי ובמקומות הקדושים, וישראל אמר שיעשה זאת מייד.

"מה שלומה?" שאל אותי תוך כדי שהוא מסדר את עניין התרומה שלי.

"ברוך השם," עניתי. "יותר טוב."

ישראל הזדרז לסיים עם המחשב. "יופי, אני שמח לשמוע. אגב, שמות לתפילה בעמוקה כבר שלחת?"

קימטתי את גבותי. "תפילה בעמוקה? מה הקשר?"

"ועד הרבנים עורך בליל שביעי של פסח המסוגל לזיווגים מעמד קריאת שירת הים ותפילה לזיווג הגון בעמוקה. מי אצלך בתור?"

"שמוליק." השבתי. "אבל בקושי התחלנו לשמוע לו. רק עכשיו מלאו לו עשרים."

"טוב." אמר ישראל. שני אנשים חיכו בתור אחרי, והוא רצה להתפנות אליהם. "פסח כשר ושמח."

יצאתי לרחוב ההומה של ערב חג. אנשים מיהרו עם חבילות מצות בידיהם. שני ילדים לפני אחזו שקיות מלאות חסה. ריח חזק של אש עלה ממוקד שריפת חמץ שהעמידה העירייה בפינת הרחוב. ריחות קולות וצבעים של ערב פסח, ואני פסעתי בתוך זה ממהר להגיע הביתה ולהמשיך בהכנות לחג.

         ÎÍÎÍÎÍ

הרוגע של חול המועד הוא בשבילי חמצן לכל השנה, במיוחד לאור העובדה העצובה שהשגרה אצלנו כוללת ביקורים במחלקה האונקולוגית, ואי אפשר לומר שהחוויה הזו מוסיפה שלוות נפש.

בחול המועד אנחנו שוכחים מהמחלה. החיים כאילו רגילים, נינוחים וזורמים. הבנות מכינות סעודות חג לפי ההוראות של אשתי, ואנחנו יושבים כל המשפחה ביחד, ברוגע. מפטפטים וצוחקים.

"אתה יודע שטוביה סגר אתמול ווארט." מספר שמוליק שלי. אני מופתע. "טוביה כהן? הוא בשיעור שלך, לא?"

"השיעור שלי מתחיל לזוז…" צוחק שמוליק. "גדלנו, אבא."

"אתה צודק…" אני מהורהר. בעצם, הייתי שמח לראות גם את שמוליק שלי מאורס. אמנם הוא צעיר אבל במצב הלא פשוט של המשפחה שלנו אני מתחיל להילחץ גם מעכשיו.

ההצעה של ישראל ממוקד ועד הרבנים עולה בזיכרוני. למה לא בעצם? מה אכפת לי שיתפללו עליו בעמוקה לזיווג הגון? יזיק זה בטוח לא, אני מחליט לגשת למוקד בדרך לתפילת מנחה.

במוקד יושב בחור לא מוכר. אני מוסר לו את התרומה במזומן ומבקש להעביר את שמואל בן מרים עלקא לתפילת חצות ליל שביעי של פסח בעמוקה.

אחרי ארוחת ערב פסחית יצאתי עם שמוליק לתפילת ערבית. שאר הבנים התפללו ערבית קודם, ורק הוא ואני היינו עדיין לפני התפילה.

"נלך לבית הכנסת הגדול." אני מציע ובעצמי לא יודע מדוע אני אומר זאת. יש בתי כנסת קרובים יותר. "שיהיה." מושך שמוליק בכתפיו. מה אכפת לו.

אנחנו נכנסים לבית הכנסת כמה דקות לפני התפילה. בכניסה אני פוגש חבר וותיק מימי הישיבה שלא פגשתי כבר חמש שנים לפחות.

אנחנו מפטפטים קצת על השנים שעברו ואיך שהזמן רץ, ותוך כדי אני שם לב שהחבר מלכסן כל הזמן מבטים אל שמוליק שלי. שמוליק מצידו רק מחייך בנעימות ולא אומר מילה.

אחרי התפילה הוא ניגש אלי שוב. "אני גם קצת שדכן." הוא אומר לי. "בן כמה הבן שלך?" הוא מצביע על שמוליק. אני צוחק. "בן עשרים וחודשיים. יש לך שידוך בשבילו?"

דווקא החבר רציני להפליא. "את מ' כבר הציעו לכם? אני חושב שזה מתאים מאד." הוא מבקש את מספר הטלפון שלי בבית ומכניס לזיכרון. "עוד תשמע ממני. בינתיים שיהיה לכם כל טוב."

וזה אחרי שרק תרמתי. עוד לפני התפילה בעצמה!

למחרת שביעי של פסח מגיעה שיחת טלפון לאשתי. אני רואה אותה עונה, מכווצת גבות בתמיהה ואז פורצת בצחוק לבבי. "לשמוליק שלנו? הוא עדיין ילד!" היא שותקת רגע, מקשיבה, ואז אומרת: "טוב, אם כך אולי כדאי שתדברו איתו. מוישה!" היא קוראת לי.

אני לוקח את השפופרת ומדבר עם החבר שלי, השדכן, שפגשתי יחד עם שמוליק יומיים לפני תפילת ועד הרבנים בעמוקה. הוא לא שכח להתקשר…

"קח פרטים על מ'." הוא יעיל להפליא. שדכן אמיתי… מקריא לי מספרי טלפון לבירורים ושמות, מקומות עבודה של ההורים, קצת היסטוריה משפחתית… "רגע רגע, תן לי לכתוב." אני מחפש סביבי עט ודף. הפעם אשתי מביטה בי בתמיהה גדולה. היא עומדת לידי וקוראת את המילים שאני משרבט במהירות. "אנחנו ברצינות שומעים לו שידוכים?" היא לוחשת.

"דיברנו על כך, לא?" אני שואל אותה כשאני מסיים את השיחה. היא מושכת בכתפה. "כן, אבל לא חשבתי שזה יבוא כל כך מהר…"

היא פשוט לא ידעה שתרמתי לועד הרבנים…

וזה באמת רץ מהר. אוהו, מסחרר. כבר באותו שבוע נפגשנו עם ההורים מ', ושבוע לאחר מכן נפגש שמוליק שלי עם הבת שלהם. ביום חמישי שתינו לחיים בבית של הכלה.

אבל כאן לא נגמר הסיפור.

יש לי אחיין, בחור טוב מאד, שבלי שום סיבה מיוחדת 'נתקע' קצת בשידוכים. אחרי הסיעתא דשמיא הנדירה שראיתי בשידוך של שמוליק בזכות התפילה בעמוקה – החלטתי לתרום גם עבורו. רשמתי אותו לארבעים יום אצל רבי יונתן בן עוזיאל. ההמשך ברור – הוא סגר ווארט תוך כדי ימי התפילה עבורו…

אבל הסיפור עוד לא נגמר. עכשיו אני תורם להחלמתה המלאה של אשתי. בעזרת השם נראה שוב ישועות…