בית השונמית להיפקד בזש"ק

ד' סיון התשע"ד 02.06.2014

 פעמיים לשונם 

הגשם המשיך לשטוף בעוז, מפתיע בעליל. השדות הפכו לעיסת בוץ מלכלכת וטובענית, והרוח הדביקה עלים רטובים לחליפת השבת שנמסרה לניקוי יבש ערב החג.

אולי נלך ונחזור אחר כך – הציע אחד מהם. השני הידק את מגבעתו לראשו, מתלבט מה עדיף: סככת ההגנה הקטנה שמעניקה המגבעת או הרס מוחלט של הכובע. בצהריים קצת מפחיד שם, הזכיר לחברו. הצעירים מסתובבים ברחובות…

שרידים של לילה עוד נצפו בשמים. קרני השמש המעטות בקושי הבקיעו מבעד לעננים, ובתיו הראשונים של הכפר שבצבצו ממרחק נדמו עוינים מתמיד. השליחים שלנו בוססו בבוץ לכיוונו. שני אברכים אצילי פנים מ'גבעת המורה' בעפולה, שליחים של כלל ישראל. מאחוריהם לילה ארוך ללא שינה.

אתמול שהו בבית השונמית כמעט עד החג. כששת אלפים שמות נמסרו לידם בגיליונות ארוכים-ארוכים של ועד הרבנים. ששת אלפים זוגות מייחלים לישועה, מצפים לבשורות טובות שיגיעו, ברחמי השם, בקרוב. בבתי השליחים הסתדרו עם כניסת החג בלעדיהם. הם היו בשליחות של עם ישראל. בשליחות של ועד הרבנים.

הם מרגישים כמה שזה מחייב. כובד האחריות כמעט מכופף אותם פיזית, והשמות עליהם הם מבקשים, כל שם עם בקשתו הפרטית, תובעים מהם להכניס עוד ועוד רגש, עוד ועוד התקרבות לקב"ה בתפילה. הם ערכו את הסגולה, מאה וארבע פרוטות לצדקה כפי דבריו של רבי חיים פאלאג'י זיע"א, וזיכו את הצדקה לתלמידי החכמים הענווים והעניים שנתמכים על ידי הועד.

באשמורת הבוקר של חג השבועות יצאו השליחים שלנו שוב, על אף הגשם הכל כך חריג בעונה זו. אבל כשהגיעו לשונם היה נראה כי אין סיכוי.

בבית השונמית אין סככה או גגון; במשך ארבעים יום עמדו שם השליחים שלנו תחת כיפת השמים, בדרך כלל בשמש הקופחת, והתחננו ברגש ובכובד ראש עבור התורמים. אבל בבוקר חג השבועות לא היווה החום בעיה. להיפך: הגשם היה עז ותקיף, והם חששו כי אם יוציאו את הרשימות מכיסם – יהפכו הדפים בין רגע לעיסת נייר מטושטשת.

הם המתינו. הגשם הלם על גגות הכפר הערבי ועל מגבעותיהם. הם כבר היו רטובים עד לשד עצמותם מהדרך ונעליהם מטונפות בבוץ, והגשם הפתאומי לא גילה סימני הפוגה.

לא היתה ברירה. הם חזרו, בגשם, את כל הדרך הארוכה עד לגבעת המורה, וידעו שישובו לשם בצהריים. האבות והאמהות מהרשימה סומכים עליהם שימלאו את שליחותם.

בצהרי החג הגיעו שוב בקבוצה גדולה, לתגבורת. לא נעים להיכנס לכפר ערבי שני יהודים יחידים. לפנות בוקר הכפר מנומנם ושקט, אבל בעיצומו של יום זה כבר סיפור אחר לגמרי…

שעה הליכה רגלית בגשם עד לשונם, שעה חזור תחת המטר השוצף. בצהריים שוב את כל הדרך הארוכה ברגל – וכל זה אחרי לילה ללא שינה… כי כשועד הרבנים מבטיח – נעשים מירב המאמצים לקיים את ההתחייבות.

 

 גודל האחריות 

לא תפקיד פשוט הוא, להיות השליח של ועד הרבנים להעלות את בקשותיהם של כלל ישראל. ועד הרבנים בוחרים אברכים מתמידים שכל מהותם תורה ויראת ד', אלה שסדר היום שלהם צפוף ועמוס בלאו הכי, ולא קל לשכנע אותם לצאת להיות שליחים של עם ישראל. רק השליחות והחסד הגדול הכרוך בכך מניע את אותם אברכים לפנות שעות יקרות מפז לתפילות אלו.

ואחר כך, נדרשים מאמצים ומסירות מהשליחים לבצע את המשימה הקדושה שנטלו על עצמם. השליחים בשונם יוצאים למסע כשעדיין חשוך, כדי להגיע לכפר הערבי לפני שהוא מתעורר לחיים. ביום חול רגיל נוסעים מחצית מהדרך באוטובוס ואת יתרתה הולכים רגלית, תחילה בשדות ואחר כך בדרך הררית מתישה. חם, השמש לוהטת אפילו בשעה מוקדמת זו, ואל בית השונמית הם מגיעים בדרך כלל מיוזעים.

בבית השונמית הם מתפללים על עם ישראל. אין שם אפילו מעט צל, והשמש מחממת ומגירה זיעה ממצחם, אבל הם לא שתים לזאת. התנאים הגשמיים אינם מורגשים כשעוסקים במשימה קדושה כל כך. שם אחר שם נאמר במתינות, ברגש, בהמיית הלב. שם אחר שם, שיזכו לצאצאים עוסקים בתורה ובמצוות…

לפעמים עובר עדר כבשים על יד המקום, והריח – אינו ריח שמתאים לתפילה… אז השליחים ממתינים, לעיתים חצי שעה ויותר, כדי ששוב יוכלו להתחנן על התורמים בקדושה ובטהרה.

כל יום שישי מתוך ארבעים יום הוא אתגר לקראת השבת שתגיע: הרי עירוב ודאי שאין במקום, ולכן עליהם למצוא מקומות מחבוא מקוריים לדפי השמות. אם הערבים ימצאו את הרשימות הם ללא ספק ישחיתו אותם… בנוסף, החום העז מחייב שתהיה להם אפשרות לשתות במהלך הדרך הארוכה. ביום שישי הם מפזרים לאורך המסלול בקבוקי מים, בהם יוכלו להשיב את נפשם כשיצעדו שם בשבת.

ימים לחוצים יותר או פחות; יום יום, יום לא יחסר. בשנה שעברה נולד לשליח בשונם בן למזל טוב באמצע ארבעים ימי התפילה. אבל גם ביום של הברית הוא היה שם, אצל בית השונמית, עם רשימת שמות הממתינים לבנים משל עצמם…

גם השנה הם יבואו; אברכים יקרים, אצילים, בכובד ראש וברצינות. יום אחרי יום, יום אחרי יום, עד שיבקע השער- – –