אמא ושבעת בניה, כל החולאים בעולם - ועד הרבנים

אמא ושבעת בניה, כל החולאים בעולם
מספר קרן: 1808

  כי נפלתי קמתי

"אמא?" צביקי שועט במסדרון. "אמא, כמעט גמרתי את כל התרגילים! נשאר לי רק אחד שאני לא מצליח! אמא, איפה את? אני צריך שתעזרי לי." הוא נכנס לחדר שינה – ריק שם. גם במטבח אין אף אחד. בחדר משחקים אחיו הקטנים. בסלון נשען אבא על הסטנדר בעמידה, מעיין באיזה ספר ומדבר בקול רם עם מישהו מעבר לקו. "הריטב"א טוען ההיפך ממך! אני אצטט לך בדיוק מה כתוב כאן." "אבא?" צביקי נעמד על ידו. "איפה אמא? אני צריך אותה!"  אבא אומר 'רגע' לבן שיחו ופונה לצביקי: "היא לא בחדר?" "לא." "ובמטבח?" "גם לא." "אז כנראה היא משחקת עם הקטנים." "לא, היא נעלמה." מתעקש הילד. "אמא לא נמצאת בשום מקום בבית."

אבא מרצין. הוא מתנצל בטלפון ומבטיח להתקשר מאוחר יותר, ואז נוטל את ידו של צביקי ויחד הם פוסעים לחדר הורים. "אמא כנראה ישנה, חמודי, ואתה לא שמת לב."

אבל המיטה שלה ריקה. ובמטבח ובחדר ובסלון ובחדר הנוסף- בדיוק כמו שאמר צביקי- היא לא נמצאת. אבא נעצר על עומדו, מושך שערה עקשנית בזקנו. איפה היא יכולה להיות? היכן היא, למען השם!

"אולי הלכה למכולת." מנסה צביקי ורץ לבדוק בחוץ. אבא לא מספיק לעצור אותו, לומר לו שאין סיכוי, לאמא בקושי יש כוחות לרדת קומה אחת, ומי מדבר על שלוש. ואז נשמעת צרחה איומה: "אמא!!!"

אמא שם, בחדר מדרגות, שרועה על הרצפה מעולפת.

זאת היתה הפעם הראשונה ואבא נבהל. הוא הזעיק אמבולנס, אבל עד שנשמעו מלמטה היבבות כבר הספיקה אמא להתעורר, נבוכה. "רציתי לבקש משהו מנחמה… אוי, נבהלת?" הביטה על צביקי. "רק הסתחררתי קצת…" היא ניסתה לחייך והצליחה. נאחזה בקיר חדר המדרגות, ונעמדה לאט לאט. עיגולים שחורים חגו מול עיניה והיא התעלמה מהם בגבורה.

הילדים בסך הכל קטנים: בן אחת עשרה, בן עשר, בת שמונה ובן שבע ובת חמש, בן ארבע ותינוקת בת כמעט שנתיים. היא לא חייבת לגלות להם עד כמה היא חולה, ועושה ככל שאפשר כדי למנוע מהם את הידיעה הקשה הזו.

  עובדת או מטופלת?

רכבה של המתנדבת צופר מלמטה ואמא נפרדת מהם לשלום. "כבר אחזור." היא מבטיחה לילדים ויוצאת. הם ממשיכים לשחק בנחת. אמא הולכת לעבודה בבית חולים "רמב"ם", ובת השכנים שומרת עליהם עד שתחזור. נורמלי, לא?

ככה הם מאמינים, הילדים התמימים המתוקים הללו. מעולם לא באו לראות את אמא מתחברת למכונת הדיאליזה. הם לא מקשרים בין מקום עבודתה לחולשה האיומה וההתעלפויות התכופות.

בגיל צעיר מאד התפרצה אצלה מחלת הסוכרת, ובעוצמה. מדדי הסוכר עלו וירדו בתנודות חדות, ומערכות הגוף ניזוקו בקצב מסחרר. הכליות לא מתפקדות כמעט, הלב חורק, היא כמעט נכה. אין לה כוח, חלשה כל כך ולא מסוגלת לעשות כלום. לא כביסות, לא בישולים, לא לאחוז במטאטא.

כל יום מביא בכנפיו גזירה חדשה. הכבד כבר מורעל מרוב תרופות, מסתם ראשי בלב ניזוק קשות ולכאורה עליה לעבור ניתוח לב פתוח. רק לכאורה – אף רופא לא יהין לנתח אשה חלשה כל כך.

כבר שנים שהיא אינה מתפקדת בבית. עוזרת מגיעה לנקות פעמיים בשבוע, כשיש כסף לשלם לה, וכשמוצאים מישהי מתאימה שתהיה רגישה מספיק וגם יעילה- כי אין מישהו אחר שינקה ויסדר! כביסות עושה אבא. הוא אברך משי עדין, תלמיד חכם משכמו ומעלה, ומתאמץ להושיט יד מעל ולמעבר ליכולותיו.

את האוכל מביאות השכנות כל יום, אבל בלי שהילדים ידעו. הם בטוחים שארוחות הצהריים המזינות הן מעשה ידיה של אמא שלהם.

  שותפות דלה

השכנה מרימה טלפון. "גולדי, אפשר לבוא עכשיו?" אמא מציצה לסלון: יוסי וטובהל'ה התמקמו בדיוק מול הפתח. "לא עכשיו."  היא אומרת לשכנה. "אני אגיד לך כשיהיה אפשר." 

אחר כך הילדים נכנסים לחדר, ואמא ממהרת לחייג. "בואי עכשיו, מהר." השכנה דופקת על הדלת עם ערימת קופסאות בידיה, מתגנבת למטבח בלי שהילדים יבחינו ומכניסה את הערימה למקרר.

"השם יברך אותך." אומרת אמא. "לא נעים לי להכביד, את עושה איתנו חסד עצום. אבל רק שהילדים לא ידעו, את מבינה? אני רוצה שיהיה להם בית נורמלי." דמעות נקשרות בין ריסיה. היא חלושה, הרגליים נפוחות ואדומות, וברגל ימין התפשט זיהום ענק. כל רגע עלול הזיהום להתפרץ לכל הגוף ובכל אופן היא לא מקבלת אנטיביוטיקה, כי הכבד מחוסל מתרופות.

הם ממשיכים לסחוב. עוזרת, בית חולים, ניתוח נוסף ודיאליזות, ובעיות שצצות מכל כיוון. האמא הזו חולה בכל הדברים ביחד: לב, כליות, סוכר, כבד, זיהום, מעיים שינותחו כנראה בחודש הקרוב – על אף החולשה הקיצונית – כי כאן מדובר בסכנת חיים מיידית.

והיא אמא לשבעה ילדים! תחשבו מה עושה אמא אחת בבית, וכמה מאמץ וכסף נדרשים כדי להחזיק את המשפחה המתמודדת הזו מעל המים! ניקיון, בישולים, קניות, שיעורי בית, כביסות, טיפול בילדים… הם צריכים עזרה מסיבית סביב השעון, און ליין, ללא הפסקה. זאת מלבד ההוצאות הרפואיות שהן בור בלי תחתית!

מי יודע מה עובר לילדים האלה בראש. הם רואים את אמא מתעלפת כל הזמן, חלושה, פניה אפורות. מי יודע אלו רגשות נוראים סוחבים הילדים בתוך ליבם הקטן?

אנחנו שומעים על טרגדיות נוראות כל הזמן. כל הזמן. יהודים למודי סבל חיים בתוכנו, נאנקים בצרות צרורות. מאיתנו נדרש לשאת איתם רק בחלק הכלכלי. רק לתת להם את המימון כדי לצלוח את החיים.

אתה יכול לישון בשקט. לאכול בנחת. ליהנות מהילדים המתוקים והחיים הרגועים. אל תרוץ במקומם לבית חולים, אל תחוש את הכאב החותך ברגל המזוהמת. אל תיטרף דעתך במחשבה מה יהיה מחר, ומתי המסתם יפסיק לעבוד, מתי יקרסו הכליות ומתי ישבוק הכבד, ומה יקרה חס ושלום עם שבעת הילדים הללו בהמשך. אתה יכול להמשיך בחיים הנינוחים שלך. אל תסבול.

רק תתרום. רק זה. רק חמישים או מאה או עשרים שקלים. רק תרומה. כל כך מעט. רק תרומה. אתה יכול לעמוד בזה, באמת. זה לא עינוי גדול כל כך,  רק מצווה לאין שיעור.  הקליקו פה וציינו עבור קרן מס' 3705.