קרנות

הקטנה בת ה-7 עלתה למרפסת וזרקה  את כל הצעצועים והמשחקים שקבלה מאנשים טובים בימי ה'שבעה', ואמרה: "אני לא צריכה את זה, אני צריכה את אמא עכשיו".

ראש השנה תש"ע. ר׳ אליהו קלצקין זצ"ל עומד על בימת ביהכנ״ס 'זכרון משה' והשופר בידו. היכל התפילה מלא על גדותיו, המקרא אומר ׳תקיעה׳ ור׳ אליהו מקרב את פיית השופר, נושף – ודממה. אין קול ואין צליל…

רופא מקצה המסדרון עוצר את המירוץ: "תפסיקו. אין טעם. אח שלכם לא יוכל לעבור שום ניתוח בזמן הקרוב. הוא איבד את ההכרה עכשיו"…

א-ב-א! קול צעקה עולה ממי הירדן, מפלח את השמים השחורים, אבא!!!! המים מתנפלים כמו חיה רעבה, הזרם חזק, האדמה נשמטת. האוויר. האוויר נגמ-ר-ר

לכולם היה ברור שאבא יחזור מהר. אם לא במוצ"ש, אז בראשון או שני מקסימום. רק ייצבו אותו קצת, יעלו את ההמוגלובין הנמוך, יבנו פרוטוקול טיפולים וישחררו אותו לאשפוז יום. אין טעם להשהות אותו במחלקה בשביל הקרנות של פעם ביומיים. ככה חשבו. ככה קיוו… הסיפור המלא יום אחרי יום >>>

צג המוניטור מראה כבר כמעט פס ישר… ולפתע נשמעת בלחישה שאלתה האחרונה של יהודית פרוש ע"ה: "מה יהיה עם ששת ילדיי שנותרו בבית?"

היא לא חלמה שתצעד לחופה בלי אבא. על המקרר תלוי פתק, פתק שהשאיר אבא: תזכורת לשלם עבור האולם…

כבר שלוש וחצי שנים אין להם פורים, ואין להם יום ואין להם לילה. שלוש וחצי שנים שהם מלווים את אבא בשלבי מחלתו.

הרופאים שהגיעו לביקורת לא ידעו את נפשם: חולה בתרדמת- בבית, מטופל ברמה גבוהה כל כך, בלי פצע לחץ אחד!

הרה"ח ר' דוד ישראל ז"ל אשר כל ימיו סבל יסורים קשים וקיבל הכל באהבה ובשמחה והותיר אחריו בבדידות ובחוסר כל 2 יתומים רכים אשר נולדו לו לאחר 10 שנות ציפיה ועדיין לא הגיעו לגיל מצוות