הבטחתי ונושעתי

עולים לישראל

כ"ה אב התשע"ח 06.08.2018

“יוכבד, את חייבת לשמוע! במשרד האדריכלים שאני עובדת בו מחפשים בדחיפות מעצבת פנים טובה, ודווקא דוברת אנגלית. המשרה הזו תפורה עלייך! הרי זה המקצוע שלך, לא?”

“אני מתגעגע לארץ ישראל.” חיים מניח את המתנה העטופה שקנה לרגל יום נישואיהם השלישי, “היינו אמורים לעלות לפני שנה… מה את אומרת, יוכבד? אפשר כבר לדבר מעשית?”

.
יוכבד מחמיצה פנים. “אבל אנחנו לא מכירים שם אף אחד! ואיך נתפרנס? ואיך נסתדר רחוק כל כך מההורים שלי ושלך?”

.
לפני שנישאו סיכם חיים עם כלתו שיגורו שנתיים בניו יורק ליד ההורים, ולאחר מכן ישובו לארץ ישראל, לישיבה בה למד וכה אהב. עברו שנתיים אבל יוכבד פחדה מאד לעזוב את המוכר ולנדוד רחוק מכולם. חיים יוסף חיכה שנה, ועוד שנה. מידי פעם עלה הנושא לדיון מתוח שלא תרם לשלווה ביניהם, בלשון המעטה.

.
בסוף בין הזמנים של חודש אב תשע”ז הגיע עלון ועד הרבנים. חיים התקשר כמעט בהיסח הדעת לתרום ל40 ימי התפילה כבכל שנה. המוקדן רשם את השמות והתכוון לנתק, כשחיים החליט להוסיף בקשה מיוחדת. “תתפללו על יוכבד בת לאה, שתרצה לגור בארץ ישראל.”

.
קרשי הסוכה כבר הורדו למחסן והשגרה שבה מבורכת ורגועה, כשצלצלה חברת סמינר מארץ ישראל. “יוכבד, את חייבת לשמוע! במשרד האדריכלים שאני עובדת בו מחפשים בדחיפות מעצבת פנים טובה, ודווקא דוברת אנגלית. המשרה הזו תפורה עלייך! הרי זה המקצוע שלך, לא?”

.
יוכבד התלהבה מייד. פתאום שכחה מהפחדים, מהריחוק, מהגעגועים הצפויים להורים והאחים… כשחיים חזר מהכולל הוא מצא אשה נרגשת ועיניים בורקות. “אני מרגישה כאילו הקדוש ברוך הוא קורא לי להתקרב אליו. נעשה עלייה, נכון?”

.
“בודאי…”

.

   הישועה הבאה בקרוב אצלכם