קרנות

שאלתה האחרונה של יהודית פרוש ע"ה

כ"ה סיון התשע"ז 19.06.2017

צג המוניטור מראה כבר כמעט פס ישר… ולפתע נשמעת בלחישה שאלתה האחרונה של יהודית פרוש ע"ה: "מה יהיה עם ששת ילדיי שנותרו בבית?"

orphans-PORUSH_vaad-harabanim_S_01-(2)

 

.

שמונה שנים הם קיוו. התפללו אל השם בדמעות, צעקו את נשמתם – טאטע אין הימל, תשאיר לנו את אמא! שמונה שנים הבית מתהפך מייאוש לתקווה, מתרופה שאולי תעזור לתוצאות מבשרות רע.

.
ביום שישי הסתיים המאבק. מרת יהודית פרוש ע"ה, עם עיניה שהמשיכו להאיר בתוך הייסורים, ואהבתה הבלתי נדלה לילדיה ולכל איש ישראל, עלתה השמיימה.

.
שמונה שנות סבל באו לקיצם ביום שישי האחרון, ומעכשיו מתחילות שנים אחרות, עם התמודדות וסבל מסוג אחר.

.

.

לתרומות עבור 6 יתומי משפחת פרוש הקליקו כאן, וזכרו לציין עבור קרן מספר 4243

.

.

orphans-PORUSH_vaad-harabanim_S_01-(1)

.

.

אמא מופלאה

"אמא נמצאת?" הגברת, מטפחתה תלויה ברישול וקולה תובעני, חוסמת את כל הפתח. "תקראי לאמא, ילדה. אני צריכה אותה."

.
בת העשר נכנסת אל תוך הבית והגברת צועדת אחריה, ישר אל הסלון. "יהודית, הגעתי לחנות לדבר איתך! למה לא באת היום? את יודעת איזו דרך הלכתי בשבילך?"

.
הילדה עוקבת בדריכות אחר המתרחש. אמא שלה מתנצלת: "חיפשת אותי? חבל… אני ממש מצטערת. לא יכולתי לבוא היום."

.
לא יכולתי לבוא היום! הילדה רוצה לצעוק. לגרש את האשה הזו, שבאה לבלבל לאמא שלה את הראש ועוד מעיזה להתלונן! אמא לא בילתה בבוקר בנעימים, היא קיבלה טיפול כימותרפי מייסר ב'הדסה', ורק עכשיו, אחרי כמה שעות טובות במיטה, הצליחה לקום להיות קצת ליד הילדים. איך האשה הזו מדברת אליה, איך?

.
האשה מקרבת לעצמה כסא סמוך לאמא, וממלמלת כל מיני משפטים חשובים בלחש סודי. אמא מקשיבה בארשת רצינית, ורק חדי עין יכולים להבחין בשרירי הפנים המכווצים מכאב.

.
"היא מסכנה." מסבירה מרת יהודית לילדים. "לנו יש משפחה אוהבת, בית, אבא תלמיד חכם… לאשה הזו אין כלום, היא בודדה בעולם. תודה להשם שזכינו להיות בצד הנותנים."

.
הילדים מהנהנים. הם רגילים בדיבורים הללו, הטובים והרכים. הבית נולד למציאות של אורחים מסוגים שונים, ולאו דווקא כאלה שמביאים איתם עוגה או תשורה קטנה…

.
הם עומדים סביבה, ילדים לאמא מופלאה, מביטים בפניה השקופות שהוורידים בולטים מהם, אוצרים בתוכם את החום והאהבה הקורנת – ועוצרים נשימה. השם, שימשיך ככה. השם, שאמא שלנו תחיה! שתחיה! השם, אנחנו לא יכולים בלי אמא!

.
"שתזכי…" מפרה בת העשר את השקט, "שתזכי תמיד… לגמול חסד עם כולם…" היא נחנקת. "תזכי עד מאה ועשרים…" ופתאום היא פורצת בבכי עז ולא נשלט.

.

8 שנות התמודדות

אינסוף פעמים הם קיוו ש-הנה, יש שיפור! הטיפולים משפיעים, המחלה בנסיגה. תיכף אמא שלנו מבריאה לגמרי. אינסוף פעמים נחה רוח שלווה על הבית. הצעדים הפכו נינוחים, נראו יותר חיוכים, יותר דיבורים קלילים ומנגינות עליזות. אינסוף פעמים קיוו – ואינסוף פעמים היא חזרה, המחלה. ותקפה.

.
תקופה יפה אמא יצאה כרגיל מידי בוקר לתפילה בשטיבל ולאחריה לחנות הרהיטים. הקונים חיכו לה, לחיוך המאיר והישרות הבלתי מתפשרת, וגם שבורי הנפש חיכו לה. נשים חסרות משפחה וחסרות בית התאזרחו לצד הדלפק, מדברות ושופכות את ליבן לליבה הקשוב של מרת יהודית.

.
בבוקר אמא ניהלה את החנות, מטפלת לבד בהכל: בהזמנות ובלקוחות, בתקלות ובספקים. התורה של אבא היתה קודש קודשים ואמא לא הסכימה בשום אופן להפריע לו בתלמודו. שנים על גבי שנים הוא למד והיא עבדה. גם כשהיתה חולה, גם כשהתייסרה מתופעות לוואי קשות. היא נשכה שפתיים ויצאה לחנות, להמשיך לפרנס, להסיר מאבא את העול.

.
אמא היתה חולה שמונה שנים. שמונה שנים של אכזבות ותקוות, שמונה שנים של ייאוש ותפילה. במהלך השנים הללו היא קיבלה כמעט שש מאות טיפולי כימותרפיה! לפעמים שלוש פעמים בשבוע, לפעמים בכלל לא. המחלה עלתה וירדה וחזרה ותקפה.

.
שמונה שנים! בן השמונה היה בן פחות משנה כשהיא חלתה. מתינוק מדדה לילד חלק'ה, ואחר כך עולה לכיתה א', ולכיתה ב' וג'. הוא הפך מתינוק של אמא חולה לילד של אמא חולה. שמונה שנים שהמחלה מאיימת מעל ראשם. יוצאים בבוקר ללימודים ולא יודעים אם יחזרו לסיר מרק או לאמבולנס מהבהב. בחור מתנדנד על גמרא ורמקול של הלוויות מקפיא את ליבו: ריבונו של עולם! זו… לא, איזו הקלה. אומרים שם של מישהו אחר. אמא בסדר.

.

מפחדים

בשנה האחרונה המחלה החמירה. אמא לא היתה מסוגלת לכלום, אבל התאמצה מעל ומעבר שאבא יוכל ללמוד בנחת. כשגופה השתתק לגמרי כבר לא היתה ברירה. אבא והילדים סעדו אותה במסירות, מטפלים בה, מטפלים בקטנים ובבית, מבשלים אוכל לשבת…

.
בשבתות רגילות המה הבית אורחים. ביום שישי אמא בישלה כמויות, כי אי אפשר לדעת כמה אורחים יסעדו על שולחנם השבת. אבא יושב בראש השולחן, שר זמירות ופניו נוהרות, סביב השולחן הילדים – והאורחים המגוונים.

.
"זו הזכות שלנו" – שיננה תמיד לילדים. המצוות לא היו על חשבונם, כי הם היו שותפים מלאים במצווה. מרת יהודית היתה אמא מיוחדת, אוהבת, מקשיבה, נותנת את כל ליבה נפשה ורוחה לילדים. מעשי החסד הרבים לא גרעו מעולם מאמהיותה המופלאה.

.
עכשיו הם מטפלים בה. משקים בסבלנות כפית אחר כפית, מודדים את התרופות, מקשיבים בחרדה לנשימות הקשות. אמא הולכת ודועכת מול עיניהם, מלאך המוות מציץ מן החלונות. הם נצמדים אליה, מפחדים לעזוב. מפחדים לצאת מהבית. אולי עד שיחזרו אמא כבר…?

.
"את לא הולכת!" אומר בן השמונה ואוחז בידה של אמא. אמא מהנהנת ושולחת אליו מבט חם. היא לא הולכת, לא. לרופאים אין מה לעשות בה. שתלך ותמתין לסוף בנחת, בבית שלה.
הימים מטפטפים כמו ספירה לאחור. אבא והילדים מעריכים כל יום, כל שעה עם אמא. כל רגע הוא מתנה. הבחורים באים המון מהישיבה, ואמא בסימנים מרמזת להם שיחזרו ללמוד. הלימוד שלהם מגינה עליה… הם שבים להיכל, קרועים מבפנים, ומוצאים נוחם בתורה שאמא כל כך אוהבת…

.
ברור שזה עניין של ימים. אולי של שעות. הבית שקט ועצוב. לאף אחד אין חשק לעשות משהו, לנקות או לבשל. הגדולים מכינים את עצמם. אבא משוחח עם הקטנים יותר.

.

יום השישי

וביום שישי האחרון 'זה' קרה. הם עמדו סביבה, שמונה ילדים שרק שניים מהם נישאו, ונפרדו מאמא בבכיות קורעות. שמונה שנות מחלה וייסורים, שמונה שנים של פחדים, חרדות ואכזבות התנפצו עכשיו בבכי מטלטל, נוקב עד תהומות הנפש.

.
מרת יהודית עליה השלום עלתה השמיימה. יום שישי, ואין אפילו סיר אחד על הכיריים, מי מסוגל בכלל לאכול סעודות שבת. איפה השולחן הערוך והאורחים שאמא פתחה להם את ליבה וביתה? אין לב של אמא, ואין חיות, ואין כלום.

.
עכשיו יושבים שבעה. אלמן ששמונה שנים נאבק על חיי אשתו ואיבד אותה. שישה ילדים שאמא לא תגדל ולא תתעניין, לא תלווה אותם בצמתים הרגישים, לא תכוון, לא תהיה שם לרפד ולאהוב. שישה יתומים שלכל אחד מהם זו טרגדיה נפרדת, וכמה שנחמול וכמה שנרחם לא נשיג אפס קצהו מצערם הנורא.
אבל הרחמים שלנו כן יעזרו להם. הרחמים שיתורגמו לשקלים אמיתיים, שקלים שהם רק כסף – אבל אפשר לרכוש בו חיים. הרחמים שלנו יתנו את הלחם והחלב לבית הזה, שלמרות מסירות הנפש של אמא צבר חובות עצומים בימי המחלה. הרחמים שלנו הם הקלה ושיקום, הם אפשרות לאסוף את הכוחות שנותרו כדי לבנות את החיים מחדש. בלי אמא, בלי עיקר הבית, ובכל זאת חיים.

.
כבר כמה שנים שהתמודדות עם המחיה היומ-יומית הפכה לקשה מנשוא, עכשיו צריכים אותנו… כאן ועכשיו, אי אפשר לדמיין חיים עם אמא כל כך חולה ולא מתפקדת, תלויים לגמרי בחסדי אנשים אחרים, יתנו יהיה מה לאכול לא יתנו פשוט לא יהיה מה לאכול.

.
חיי המשפחה תלוי בנו ובתרומתנו.

לתרומות עבור 6 יתומי משפחת פרוש הקליקו כאן, וזכרו לציין עבור קרן מספר 4243

 

 

orphans-PORUSH_vaad-harabanim_S_01-(1)